מה שקרה וקורה בפרקליטות אינו משעשע כלל ואף מסוכן
גם לאזרח הבודד וגם לדמוקרטיה. מסתבר שרבים בפרקליטות הציבו לעצמם שתי מטרות המשלימות זו את זו: הישרדות בכל מחיר וקידום בכל מחיר.
מי שרוצה לשרוד שם חייב לפחות לסתום את הפה כשהסובבים אותו עוסקים, מסיבות השמורות עִמם, לא בלימוד תיקים אלא בתפירת תיקים.
מי שרב חפצו להתקדם שם במעלות השררה - חייב לתרגל את לשונו השכם והערב בתרגילי מתיחה, הארכה, הושטה ושירבוב, כדי שזו תוכל להגיע בכל הזדמנות אל השֵתוֹת שמעליה ולהקדים את כל הלקקנים האחרים (או לחכות בתסכול רב לסיבוב הבא...).
ועד סבב המינויים הבא חייבים שם כולם כאחד לשיר שירי הלל לכל הרשעה שהפרקליטות רשמה לזכותה, בין שהושגה בדרך מקובלת ובתום-לב (דבר שהפך במהלך השנים לנדיר יותר ויותר), ובין שהושגה בדרכים נסתרות של שמיטת-ראיות-סותרות או יצירת מצגי-שווא; מצגים שלעתים לא היו מביישים סופרים מליגה ב' של רבי-מכר בלשיים, ולעתים היו מביישים אפילו אותם.
דרך התנהלותה של הפרקליטות בתיקים מפורסמים (על התנהלותה בתיקים "השגרתיים" הרי איננו יודעים כלל או יודעים מעט מזעיר) מעוררת אפילו את תמהונו של בוזגלו המפורסם.
לאחרונה טענה פרקליטות המדינה בתשובתה לבג"צ כנגד בקשה שהוגשה על-ידי אזרחים נאמנים של מדינת-ישראל להכיר בהם באופן רשמי כבני הלאום הישראלי - כי הבקשה היא בקשה שיש בה משום חתירה תחת אושיות קיומה של המדינה... נישט מער און נישט ווייניקער!
פרקליטות שמתחת ידיה, באישור הדרגים הגבוהים ביותר שלה, יוצאות טענות מסוג זה - היא פרקליטות שהכיעור והטימטום הפכו בה לתופעה סִינֶרְגֶטִית.
לא דרוש אומץ רב-מדי מצד השופטים העליונים, כדי לדחות טענה מעין זו על הסף ולשלוח מעליהם את טועניה לכול הרוחות, ובכך לחסוך מעצמם כניסה להסטוריה השיפוטית כחבר נמושות.
אך דרוש אומץ רב מצד היועץ המשפטי לממשלה ללכת אל מחוץ למערכת, בעקבות משפטנים בעלי שיעור קומה משפטי ומוסרי, ולבחור מביניהם את הטוב ביותר והמתאים ביותר להיות פרקליט המדינה, ובכך לעשות את הצעד הראשון לטיהור המערכת המסואבת הזאת, שגם אם יש בה לא מעט אנשים טובים - לא נשמע קולם, משום-מה...
וכולנו הרי יודעים כבר באיזה שום מדובר.
חבל על הזמן.