בתחילת שבוע שעבר פרסם השר ישראל כץ תקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), התשס"ד-2004. התקנות מהוות המשך ישיר לניסיון החברה בישראל להילחם בתופעה הנוראית של תקיפת גברים, נשים וטף בידי כלבי אמסטף. תופעה אשר הגיעה לשיאה הטרגי בחודש יולי השנה בהריגתה של הילדה אביבית גנון, בת הארבע.
כותרות העיתונים הזועקות "כלב אמסטף תקף ילדה"; "כלב אמסטף תקף אישה", אשר הופיעו מידי שבוע בתדירות הולכת וגדלה, דחפו את המחוקק הישראלי לנסות ולמצוא פתרון לתופעה ולהתוות מנגנון להגנה על הציבור בישראל. אולם, לצערי, נראה כי שוב בחר המחוקק הישראלי להתעלם משורש הבעיה, והתקנות שהוצגו אינן מציעות הסדר ראוי ומעשי.
אינני חולקת על הצורך בהסדרת הפיקוח על כלבים מסוכנים. יתרה מכך, אין אני יוצאת כנגד סיווג גזעי הכלבים המסוכנים. אך בעוד התקנות החדשות מתמקדות בניסיון להדביר גזעים אלו מהנוף הישראלי, באמצעות איסור ייבוא כלבים מגזעים אלו לישראל והטלת חובת עיקור וסירוס של כל הכלבים מגזעים אלו המצויים כבר בתחומי המדינה, נראה כי ההסדר הראוי והמעשי שונה לחלוטין. ההסדר החדש ייצור, מחד-גיסא, אשליית ביטחון בקרב הציבור, תוך עידוד פיתוח סטריאוטיפים שלילים ביחס לכלבים מגזעים מסוכנים והתעלמות מן העובדה הברורה כי לכל כלב בעלים וכי כל כלב הוא אינדיבידואל בעל מגוון התנהגויות. מאידך-גיסא, כשל המחוקק להבין כי המפתח להבטחת ביטחון הציבור טמון דווקא בבעל הכלב, בהטלת האחריות המתאימה למעשיו המסוכנים של הכלב על כתפי בעליו, ובתוך כך בהבנת בעליו את המשמעויות ההרסניות שבחינוך כל כלב, וכלב מגזע מסוכן בפרט, לאלימות.
מעבר לבעיה האתית והמוסרית המתעוררת, לדעתי, במלוא חריפותה, מן הדרישה לעקר ולסרס באופן גורף וללא הבחנה את כל הכלבים השייכים לגזעים המוגדרים כמסוכנים, מעוררות התקנות החדשות גם בעיה מעשית - כיצד יבטיח המחוקק את אכיפתן של דרישות אלו? מדוע בעליו של כלב מגזע מסוכן, המתייחס לכלבו כאל חלק אינטגרלי מבני משפחתו, ואינו מעוניין לגרום לו לסבל ולכאב (אף אם לתקופה קצרה), יציית לדרישת העיקור או הסירוס?
על מאמצי ההסדרה היה להתחשב במכלול הגורמים הבאים לידי ביטוי בבחינת השאלה, האם להתיר גידול כלבים מגזע מסוכן בישראל, תכונותיהם החיוביות של כלבים אלו, לצד תכונותיהם השליליות והדרכים (הקלות והזמינות יחסית) לאיין תכונות אלו, ולבצע איזון ראוי בין מכלול גורמים אלו. האיזון הראוי מתמקד, לעניות דעתי, דווקא בבעלי הכלבים ולא בכלבים עצמם, ואסביר את דברי.
החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002, אשר מכוחו הותקנו התקנות החדשות, מתווה כבר את המסגרת הראויה בפרק ב' לחוק העוסק בחובת רישוי, סימון ורישום. החוק קובע כי לא יחזיק אדם כלב ללא רישיון בר-תוקף. רישיון, כך מורה אותנו החוק, ינתן על-ידי הווטרינר העירוני לאחר שהאחרון בדק, בין השאר, ששולמו האגרות המתאימות, שהכלב חוסן כנדרש ושבעליו עונה לדרישת גיל מינימלי התלויה בגזע הכלב, סוגו או גודלו.
החוק מגדיל לעשות ומתיר לווטרינר העירוני לשקול שיקולים נוספים, בכל הנוגע למתן רישיון להחזקת כלב מסוכן. בין שיקולים אלו מציין המחוקק הרשעות קודמות של המבקש רישיון בעבירות שמפאת חומרתן, מהותן או נסיבותיהן, אין הוא ראוי להחזיק בכלב. בהכרה כי יש להתחשב באופיו של בעל הכלב ובהתנהגותו בעבר התקדם המחוקק הישראלי כברת דרך לעבר מנגנון ההסדרה ראויה. היות כל כלב, בין אם מגזע מסוכן ובין אם לאו, בעל אופי נינוח וחברותי או תוקפן ומסוכן, תלויה במידה רבה באופן אילופו, גידולו וחינוכו על-ידי בעליו.
בעלת כלב המגדלת את כלבה באלימות ובתוקפנות, מעודדת את התנהגותו המסוכנת ואת השתתפותו בקרבות רחוב אקראיים וחמור מכך, אף מאורגנים, תיצור ברבות הימים כלב אלים ומסוכן. בעל כלב מגזע מסוכן, אשר יקפיד על אילופו של הכלב לשליטה בכוחו ולהבנת העוצמה האדירה המצויה בן לסתותיו, ייצור כלב מגזע מסוכן, שיהיה חברותי, ידידותי ובטיחותי. אדגיש, 'האילוף' הדרוש אינו אך של הכלב עצמו, על בעליו של הכלב עצמו להבין את העוצמה הנתונה בידיו ואת היכולת לתעל עוצמה זו לכיוונים חיוביים. מבחינה זו האילוף הוא חינוך הכלב לצד חינוך בעליו.
חינוך הינה מילת המפתח בכל הנוגע להסדרת החזקת כלבים מסוכנים, ולדעתי, אף מילת המפתח בפתרון מרבית מתחלואי החברה הישראלית. מנגנון ההסדר הראוי, אם כן, צריך להתמקד לא רק באופיו המסוכן של הכלב, אלא גם באופי בעליו ובחינוך בעליו. את זאת ניתן להשיג בקלות יחסית על-ידי הוספת תנאי נוסף למתן רישיון להחזקת כלב מסוכן והוא הדרישה כי הכלב ובעליו ישתתפו וישלימו בהצלחה קורס לאילוף הכלב בידי מאלף המתמחה באילוף כלבים מגזע מסוכן. בנוסף יש לבחון הטלת אחריות פלילית על בעליו של כלב מסוכן הנוהג בו ככלי נשק מסוכן, ואינו עושה דבר להבטחת שלום הציבור מפניו.