בראיון שהתקיים לפני כמה שנים עם מאיר הר-ציון, חייל פשוט ודמות מיתולוגית נשכחת מימי הדור שעיצב את ערכי היסוד (הנשכחים) ורוח הלחימה (האבודה) של צה"ל, העיר הר-ציון הערה קטנה:
"בזמני", כך אמר, "כשהיו מטילים עלינו משימה היינו מתכנסים וחושבים איך לבצע אותה מייד בדרך הכי טובה: מאיפה לתקוף, כיצד להסתער, מי עושה מה וכיצד לבצע את המשימה באופן מיידי ובמאה אחוז הצלחה".
"כיום", כך המשיך החייל הוותיק שנמוג, "יושבים המפקדים ועושים חישובים, לא כיצד להשיג את היעד, אלא מה יהיה המחיר בנפגעים. מחשבים מהי ההסתברות להרוגים וכמה פצועים יהיו, ואז מבצעים שינויים במשימה עצמה, ממציאים איסטרטגיות מתוחכמות, מחפשים גישות עקיפות והתוצאה היא שהמשימה מבוצעת לא בזמן, מבוצעת לא על היעד שהוגדר, לא מושגת המטרה המקורית שתוכננה ולבסוף גם מספר הנפגעים גדול מהצפוי" [הציטוט מהזכרון, פ].
מאיר הר-ציון אינו מוכר כאיסטרטג צבאי גדול. הוא גם לא היה גנרל. הוא היה לוחם שטח, בצבא שרובו צוייד עוד ברובים צ'כים ומיעוט בסטנים וטומיגנים. אבל זה היה צבא שבנה את עצמו לניצחון.
מאיר הר-ציון גם לא היה פילוסוף גדול. למעשה הוא היה קרוב יותר לבדווי המקומי, זה שפועל על סמך פילוסופית חיים פשוטה ותגובות גנטיות שהן תוצאה של האבולוציה הטבעית המכתיבה לכל יצור חי: כשאתה בסכנה - אתה נלחם מייד. אתה לא עושה חישובים.
ובגלל שמאיר הר-ציון לא היה פילוסוף, הוא אולי גם לא היה מודע לכך שהוא פעל כל השנים תחת השפעת המוסכמה וההסכמה הישראלית של שנות ה-50 שאמרה: אי אפשר להבטיח לך שלא תירצח, שלא ירו בך מן המארב או שלא יפוצצו את ביתך באמצע הלילה. אבל אפשר להבטיח לך שאנו לא נישן על הדם ושלא נבליג. אפשר להבטיח לך שנגיש את החשבון לאחראים. אתה יכול להיות בטוח שעביר כולנו, הדדית, לכל העולם את המסר שלא רוצחים ישראלים ושדמם אינו הפקר.
זה היה ההבדל האמיתי בין מדינת ישראל לבין מורשת הגיטו של היהודי הנרדף.
לאמיתו של דבר, זה עבד. זו היתה המורשת הישראלית: מאז ימי "סירסנוך יא מוחמד" של הפלמ"ח, דרך ימי "פעולות התגמול" של הצנחנים ועד מרדף הנקם של גולדה אחר רוצחי ספורטאי מינכן, היתה ההרתעה הישראלית מושג מיתולוגי ברחבי המזרח התיכון ובעולם כולו. והמסר עבר: הישראלים מגינים זה על זה. הישראלים נלחמים, נוקמים, מגיבים, גובים מחיר. היזהר מפגיעה בישראלים.
לא בטוח שזה מנע קורבנות, אבל בטוח שזה נתן לפחות תחושת ביטחון לציבור. להיות ישראלי - גם בימים של הטירור השיטתי נגד מטוסי אל-על - משמעותו היתה להיות אדם גאה, אדם היודע שהוא חלק מקהילה שמגוננת על חבריה, חבר בקהילה שאיכפת לה ממנו ושיש בין חבריה ברית דמים. איש לא חשש שישכחו אותו, שלא ינקמו את דמו, או שיפקירו אותו רק לחסדי האו"ם והצלב האדום אם יפול בשבי או יחטף.
זה היה ההבדל בין אגודת ישראל, סמל לדמות הקהילה היהודית הפחדנית המסתגרת בבתיה מאימת הקוזאקים, לבין החברה הישראלית, מיוצגת על-ידי הצבר החדש, קיבוציניק או מושבניק ואפילו תל-אביבי, הלובשים מדים בעת פקודה ויוצאים יחד לסיורי בט"ש או מרדף במדבר ובערבה. אוכלים אמנם חול וחצץ במסטינג, קוברים חברים שנופלים בקרב, אבל אנשים גאים הבטוחים בעצמם ובמדינתם ומגוננים על העורף ועל המשפחות שמאחור.
נכון. יותר חיילים נהרגו אז בתאונות אימונים מאשר היום. יותר פשלות צבאיות אירעו (ואיש לא חקר) וגם רמת התיכנון והשכל הצבאי של אז לא היו מתקבלים היום אפילו לא למכינה של מכללה לטבית, אבל התחושה היתה שאנו ערבים זה לזה, שלא ניתן לאויב לפגוע בישראלי כלשהו - ובוודאי שלא בילדים ובמשפחות שבעורף. (ולא מזיק להזכיר שלא היתה תחושה שהמשתמטים והפרזיטים מנהלים לנו את המדינה והחיים). זו היתה המציאות - וזו היתה התחושה: שיש ערבות הדדית, יש הסכם הדדי, ושכך מדינה מקיימת חיים נורמאליים.
אי אפשר לומר שיש לנו היום תחושה כזו.
יש לנו צבא מתוחכם ומצוייד. מטנקים משוכללים ועד יחידות טכנולוגיה עילית. יש לנו מכ"מים, מטוסים, טילים, לווינים, אוגדות לוחמים, יחידות עילית, בתי ספר למנהיגות צבאית, מומחי האזנות ומה לא. אבל אין לנו תחושה של חברה גאה ובטוחה בעצמה. להיפך: יש לנו תחושת אי-ביטחון אישי וציבורי, ותחושה שחבילת האחווה הישראלית קרסה ומתפרקת תחת מניפולציות פוליטיות ומדיניות העושות מאיתנו צחוק ומחיינו הפקר.
למה זה קרה לנו?
לא בגלל שאהידים ומחבלים. כאלה היו לנו כבר קודם (למעשה תמיד) - ויכולנו להם.
זה קרה לנו כי שברנו את ההסכמה הבסיסית שלנו. שברנו את החוזה הישראלי היסודי, זה שאמר: אני ערב לכך שאיש לא יתנקש בך, שאיש לא יהרוג אותך, ואם הוא יעשה זאת - הוא וכל בני ביתו ישלמו מחיר דמים שלא ישכח.
זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך איטי וזוחל, אבל כזה שהחליף בסופו את מורשת הלחימה וההגנה במורשת של ועדות חקירה.
זה אירע ב"פדיון השבויים" בחסות האו"ם. כאשר שיחרור 8 נחלאים שבויים (אלה שנכנעו ללא קרב ל-3 מחבלים נדהמים), נעשה תמורת שיחרור 1000 מחבלים ויצר נורמה חדשה במזרח התיכון שאמרה: קח יהודי כשבוי - והיהודים ישלמו לך כל מחיר. זה התחיל במתן "נזיפה" לכל קצין או לוחם שנקט יוזמה אמיתית בשטח, וזה המשיך במדיניות מוגזמת של "אי פגיעה בחפים מפשע", זו שלימדה כל נושא קלשניקוב שהמחסה הכי טוב עבורו הוא לפתוח עלינו באש מחלון ביתו - כי אנו לא נירה על בני משפחתו (הטוענים עבורו מאחור את המחסניות). זה ממשיך בהחזרת גופת השאהיד שפוצץ את הקניון למשפחתו - כדי שהיא תוכל לפתוח למבקריה אוהל גדול של קבלת פנים, לחגוג בו ולחלק סוכריות לעידוד ילדי השכנים ללכת בדרכו ולפגוע בישראלים. וזה הגיע עד להודעות המשטרה האחרונות ברדיו.
אז למי שלא שם לב - כך שודר השבוע ברדיו: "משטרת ישראל מודיעה לתושבי שכונת גילה שהם יכולים עכשו לצאת מהבתים ולעשות קניות...".
יופי יהודים: האקציה נגמרה, אפשר לצאת מהמחבוא.
מסתבר לפתע שחזרנו לגיטו היהודי. איש לנפשו. תתחבא במרתף. תתרחק מהחלון. אל תצא לקניון. בטל את מסיבת פורים. סגור את הילדים בבית. אין טיולים. מסתבר שמדינת ישראל ויתרה על רוחה הישראלית האמיתית.
זה קורה כי המדינה מנוהלת כבר על-ידי חרדים משתמטים המכהנים כשרים בקבינט הביטחוני. זה קורה כי התנועה הקיבוצית הציונית הפכה, משום מה, לשם גנאי ומושבניקים ישראלים עובדי אדמה נחשבים לגזלנים. זה קורה כי השוטרים שפתחו באש כנגד פורעים ערביים בגליל הושלכו לטיפול ועדת חקירה (שהוקמה כי ראש הממשלה הקודם נזקק למצביעים ערביים בבחירות). זה קורה כי לוחם בצה"ל צריך כיום לטעון מחסניותיו לא בתחמושת - אלא בקובץ פקודות הפרקליטות ובמקום ברימונים - להצטייד בעו"ד צמוד. זה קורה כי כל אזרח ישראלי חש כיום שאם הוא יחטף ללבנון - אז מכסימום הממשלה שלו תבקש מהדיפלומטים באירופה שישתדלו בעדו והמו"מ על שיחרורו ימשך 20 שנה. זה קורה כי מדינת ישראל מתנהגת כמו גיטו יהודי פחדן.
אנו מתנהגים עכשו בדיוק כמו שהתנהגנו 2,000 שנה: אנו מתחננים, משתדלים, מנסים להסביר, לשכנע - רק לא פועלים כנדרש. אנו חושבים לפתע שצריך הצדקה פילוסופית מיוחדת בכדי לחיות כאן חיים נורמאלים ובטוחים, ויש לנו פתאם גם את כל התירוצים שבעולם למה אסור לנו לפגוע באחרים. וכשפוגעים בנו - אנו מתפללים "שאלוהים יעזור" (ביידיש זה עובד מצויין. תשאלו את הקוזאקים).
אבל לא בגלל זה אנו כאן. לא באנו לכאן בכדי להמשיך כאן את רוח הגיטו היהודי השפופה. הרי כל הקמתה של מדינת ישראל היתה באמירה שכאן נחיה חיים גאים, נורמאלים ו"ככל הגויים". וככל הגויים זה אומר גם שלא ניתן שישפכו את דמנו.
באנו לכאן, תחת ההבטחה וההסכמה הישראלית החדשה (נכון, בשנות ה-40 וה-50 היא היתה חדשה, והיא עודנה כזו) שאנו ערבים זה לזה, מגינים זה על זה - ולעזאזל המחיר. את המחיר נגיש למי שפוגע בנו - והוא שישלמו. הוא וכל בני ביתו. כי רק ככה זה עובד.
אז זה לא יפה, זה לא כל כך מוסרי בחוגי הפילוסופיה והאתיקה של אוקספורד וברלין, אבל זה די יעיל ומובן במזרח התיכון ובסביבה האוריינטאלית: מי שפוגע בבן החמולה שלי, דמו ודם בני ביתו בראשו. והחמולה שלי - היא הישראלית. זה אולי לא מיתרגם טוב לאנגלית - אבל זה בהחלט מובן בערבית. וגם בעברית.
לכן הגיע אולי הזמן לתת לצה"ל את הפקודה הבאה: המשימה המיידית היא להפסיק לחלוטין ולתמיד את האש שיורים עלינו - ונא לבצע מייד. תפסיקו לעשות חישובים. תפסיקו עם פילוסופיה מתוסבכת, ונא לא לקיים דיונים מדיניים מורכבים. נא לקיים את ההסכם הישראלי בינינו, ואת חובת והתחייבות המדינה הישראלית לתושביה: חיינו לא הפקר.
וההנחיה לצבא צריכה להיות: לבצע, עכשיו ומייד, ברוח המורשת הישראלית האמיתית. לא "סיכול ממוקד" ולא "איתור מבוקשים". פשוט - לחזור לשיטות התגמול וההרתעה בכללית.
ואם התוצאה תהיה שמה שיכנס מעכשיו לאוהל משפחת השאהיד יהיה מטח ארטילריה צה"לי שישלח את כל בני המשפחה לחתונת בנם בשמיים - ליבי לא יעצב. ואם אשמע שעל ירי מחלון כלשהו צה"ל השיב באש טנקים שהחריבה מייד את הבית יחד עם כל יושביו - עיני לא תזיל דמעה. כי אם שוב יעבור לילה של ירי על תושבי נווה-יעקב או גילה, כי אז ההודעה הבאה שאני מצפה לשמוע ברדיו צריכה להיו כזו:
"הרשות הפלשתינית מודיעה לכל תושבי רמאללה שיש להם שעתיים בכדי להתפנות מהעיר, כי בעקבות הידי מאמש צה"ל עומד להחריב עד עפר את כל בתי העיר"
רק אז אדע שתושבי גילה לא צריכים להסתגר יותר בבתים ולצאת לשעתיים קניות. רק אז אדע שהועבר המסר שאיננו מוכנים לחיות כמו תושבי קוסובו במלחמת הבלקנים, כמו יהודי תחום המושב בפרעות הקוזאקים, או כמו תושבי הגיטו ביום האקציה.
כי למי שלא זוכר, אז שכונת גילה נמצאת תחת ירי שוטף מזה שנה וחצי. למדינת ישראל אין זכות להותיר מצב זה על כנו.
מדינת ישראל אמנם לא יכולה להבטיח לי 100% ביטחון לחיי הפרטיים, אבל היא צריכה להוכיח לי שהיא חזרה לעצמה, שהיא מקיימת הבטחתה ושהיא עושה 100% מיכולתה בעניין. לא הכל מובטח ועדיין יתכן שמישהו ירה בי מרכב חולף - אבל אני רוצה לדעת שהמחיר שהמדינה תגבה בעבור דמי יהיה כזה יקר, שאולי את הבא אחרי הם כבר לא ינסו לחסל.
וכשנחזור לעצמנו, להסכמה ולשיטה שקבעה שיש מחיר לחיינו, אז נוכל אולי גם לחזור ולטפל בתחומים האחרים שהזנחנו, אלה שרצינו לטפל בהם כדי לבנות כאן חברה ומדינה טובים יותר.
יודגש שהדברים הללו אינם נוגעים לנושא האחיזה בשטחים או נסיגה מהם. יותר מכך - הם אולי פותחים עבורנו יותר אופציות.
כי אם נחזור וננהג כך, אז נגלה שאפשר גם לצאת מהשטחים. כי כשלא מדקדקים למצוא דוקא את ה"שאהיד" הבודד או את המהנדס הספציפי, וכשמחליטים ומודיעים שכל המהנדסים ישאו מעכשו באחריות וכל החמולה תחשב כ'שאהידית', ומבהירים ומדגימים שאנו נפעל בהתאם, אז גם נוכל לצאת מהשטחים ולפתוח אצלנו חלון (בלתי ממוגן) בבית - בידיעה שבבית שממול, ברמאללה בשכם או בבית ג'אלה, מבינים היטב שכדאי להם מאד שהזגוגית שלנו תשאר מעכשיו שלימה וללא שריטה - אם הם רוצים שאצלם הבית שלהם לא יחרב כולו.
