"...טילי קסאם נפלו על שדרות, נזקים לדירה ופעוט נפצע. שתי רקטות נורו על קיבוץ רעים. רקטות נוספות על נתיב העשרה וקיבוץ זיקים".
זה חלק מכרוניקה יומית שוטפת בעיתונים. את הכותרות הראשיות תפסו, כמובן, התקפת הירי על המסעדות בת"א, פיצוץ האוטובוס בעפולה ותמונות הקורבנות.
עיון בעיתונות העברית של שנות ה-30, ה-40 ה-50 וה-60 מגלה דפוס קבוע. הסיפורים הם אותם הסיפורים ורק הטרמינולוגיה בעברית משתנה קצת. המילה "פורעים" התחלפה ל"מסתננים", אח"כ ל"פדאין", אח"כ ל"מחבלים" ובימינו הם מקבלים כבר שמות ספציפיים: עכשיו מציינים את שמותיהם, שם אירגונם ולפעמים אפילו מובאת תמונתם. התקשורת השתכללה והפרטים כיום חדים יותר.
אבל פרט לכך, כל דיווחי ארכיוני דבר, הארץ ומעריב של ימי קום המדינה על צליפות כלפי שכונות בירושלים, ירי על רכבים בגליל, מיקושים בחבל הבשור, רצח בעמק יזרעאל והתקפות רצחניות בכביש לאילת ובמעלה העקרבים מדהימים בדמיונם לדיווחים של שנת 2002 על הצליפות בכבישי ה"עוקף" למיניהם ובכיכרות מרכז העיר. וגם התמונות (בצבע) של הרוגי השבוע האחרון מוטלים ליד רכבם ועל מדרכות העיר, דומות להפליא לתמונות הקורבנות (בשחור-לבן) בדפוס הצינקוגרפיה של עיתוני המדינה הצעירה.
ואז התחילו הירי על גילה והצליפות על נווה יעקב. אח"כ הירי במרכז בארץ על בת-חפר, ועכשו נורות רקטות ופגזי מרגמה על רעים, זיקים, שדרות ונסנית. וזה דומה להדהים לדיווחי הירי של שנות ה-60 על קיבוץ אלמגור ועין גב, לדיווח על הפגזת גשר, גדות ועמק החולה, ולדיווחי נפילת הקטיושות על קריית שמונה. 50 שנות מדינה, 80 שנות נוכחות ציונית, ואותן תמונות של רכבים נקובים בצד הדרך, לוויות קודרות וילדים במקלטים.
ומה הלקח ?
לצורך זה, כדאי לזכור גם מה היתה התוצאה ההיסטורית של כל גל מתקפות כאלה. בלי לדקדק בפרטים, בלי לבחון פעולה-פעולה, מבצע-מבצע ומלחמה-מלחמה, זה כמעט תמיד נגמר בטיהור השטח מאותם גורמים תוקפים. כשהיה מדובר רק על צבא לוחם וארגונים עויינים - הם עצמם הושמדו ורוסקו, אבל בכל מקום שהיתה בסביבה אוכלוסיה עויינת (או אפילו סתם נוכחת) - היא סולקה מהמקום או שילמה מחיר דמים נורא.
למי שלא זוכרים, או לא מאמינים, או מכחישים ומדחיקים זאת, אציע להם לקחת את רכבם ולעשות טיול יפה העולה מאזור הכנרת, דרך עמק החולה ועד לכבישים המטפסים לרמת הגולן על הריה עמקיה ומישוריה. בכל הדרך מאגן הכנרת לאל-חמה ועד החרמון - אין כפרים עויינים. פה ושם יראה הנוסע קצת גלי אבנים, קצת חורבות, ורק אם יעצור, יפשפש ויעיין במפות ישנות - אז יבין שפעם היה שם כפר ערבי.
ומי שחושב שזה אחרת שם, בצפון, ואחרת בשאר הארץ, יכנס לרכבו ויסע מת"א לירושלים. כביש יפה. שקט. שדות מרהיבים מסביב. אבל מפה צבאית משנת 1945 מצביעה על אוסף כפרים וישובים ערביים שניקדו ומילאו את כל השטח שבין גוש דן של ימינו לבין ירושלים הענקית שלנו. הם אינם. גם את שלושת הכפרים היחידים שלא נכבשו והוחרבו ב-48 סילק רבין בהזדמנות שנקרתה לו בשנת 1967 (כן, יצחק רבין). ומי שעושים כיום פיקניק ב"יער קנדה" החביב שלנו, אינם יודעים שהם עושים זאת על חורבותיהם.
כך זה היה. אלה העובדות. וגם בכירי "שלום עכשיו" המיתולוגית שלנו יודעים זאת. אי אפשר לגור בעין-כרם בבית ציורי עם קשתות וקימורים או בבית אבן מסותתת עם חלונות מעוטרים ומרפסות ענק בשכונת בקעה, בלי לדעת שאתה גר בבית ערבי שבעליו הקודמים הוא פליט. סולל בונה, כידוע, מעולם לא בנתה ליהודים בסגנון נעים שכזה.
אז הלקח ?
אין לקח. יש טרגדיה. והיא מכילה בתוכה עצב, איום ואזהרה.
זוכרים את מילות השיר? "פגז אחרון התפוצץ ושתק, דממה אפפה את העמק. ילדה מגדות יצאה מביתה, ואין בתים עוד במשק". זה היה שיר עצוב, שיר נוסטלגי, ושיר של תקוה.
מה שהשיר הזה לא מספר זה שהפגז האחרון שהתפוצץ במשק - אחד מעשרות ומאות הפגזים שנורו כדי להתיש את "המתנחלים" של גדות ועמק החולה - נדם ושתק, כיוון שמשלחת חברי קיבוצי הצפון והגליל המופגזים עלו לירושלים ואיימו על לוי אשכול ואז ניתנה לצה"ל הפקודה לעלות על הרמה, להתמודד עם הסורים ולהשתיק לתמיד את מקורות האש.
ומאז תותחים מאיימים על דמשק, וישובי העמק שלוים.
מה שהשיר הזה לא מספר, זה גם שבאותו היום בו נפסקה האש ברמת הגולן, עלתה מייד חבורה ראשונה של קבוצניקים מגדות וישובי החולה והקימה את ההתנחלות הישראלית הראשונה ברמת הגולן, תחילה בבנין בית המכס מעל גשר בנות יעקב, ואח"כ היא זזה לכיוון קוניטרה - מה שמוכר היום כקבוץ עין-זיון.
וזה היה לגיטימי בעיני כולנו. עובדה: את ההתנחלות הזו ברמת הגולן יזמה, ליוותה ועודדה תנועת העבודה - התנועה והמפלגה של יוסי ביילין ואברום בורג.
כי סופם של דיווחי הכרוניקה העצובה בעיתונות על טרור ופגיעה באוכלוסיה הישראלית נגמר פה בסוף, תמיד, גם בטרגדיה ערבית. טרגדיה אנושית רחבת מימדים הכוללת אובדן בתים, אובדן חיים, חיי פליטות וסבל.
זה יהיה עצוב. כי גם מה שאולי לא מקובל עלינו (בשל העובדה שאנו מטפחים את ערכי ההומאניזם ורעיון קדושת החיים, גם של הזולת) עלול לבסוף להעשות על ידינו, בלית-ברירה. כי כשהאש אוכלת בך, אתה לוחם בה כפי שצריך ובמלחמה אתה פועל כפי שמקובל במלחמה. והאירועים הנוכחיים הללו, כך חוששני, מובילים למלחמה הנוראה הזו. מבחינת התחושה והזעם הציבורי בישראל - הקרקע כבר בשלה למעשה שיביא קץ להתקפות הללו.
פעם, כשגנדי (רחבעם זאבי) אמר שהוא ירה בכל שוטר פלשתיני חמוש שיפגוש בדרך - הוא נחזה כמטורף בעינינו. היום, כשיורים גם על סועדים ומבלים בת"א, נראה שגם תל אביב הזחוחה כבר מתחילה להרהר ביתרונות רעיון הטרנספר.
לכן אני מצפה מיוסי ביילין, מאברום בורג, מיוסי שריד ומכל מי שמזהים עצמם עם "כוחות השלום" לעשות עכשיו את מה שנדרש מהם באמת, ולא לשחק רק בפוליטיקה פנימית וביחסי ציבור. אני מצפה מהם להעביר לחבריהם בצד הפלשתיני (אם יש להם כאלה) את המסר המתבקש: "חדל אש. כי האש הזו תצית את האזור כולו, אבל יקרה אשר יקרה - אותכם, את בתיכם ואת ילדיכם היא תאכל ראשונים".
כי אם המסר הזה לא יועבר - וחמור מזה: אם המסר הזה לא יקלט, יתכן ואנו עומדים בפני האש הגדולה שעוד צפויה לנו. בלית-ברירה אנו נערך לקראתה, בידיעה שהיא תגבה גם מאיתנו את מחירה. אבל כשהיא תפרוץ - אנו נגן על הבית שלנו, כנדרש, וידינו תהיינה נקיות. ואל יבואו אלינו שוב, אח"כ, לומר ששכנינו הפלשתיני חסר בית וחסר כל, כי ביתו נשרף ועלה באש. הוא נשרף באש שהוא עצמו הצית.