כל הכבוד לכן נשים יקרות, המתגייסות לשירות המילואים בשעה קשה זו. כבוד כפול ומכופל ראוי לנשים המתנדבות לשירות המילואים.
בטח ישנם גברים ונשים, אשר מרימים גבה ומתפלאים לנוכח תופעה זו. וזה עצוב.
מאכזב לראות בשנות ה-2000 התקדמות, אומנם לא מזערית, אך גם לא מרחיקה לכת, בהתייחסות ובהערכה של החברה כולה כלפי נשים. מדוע כאשר הנשים מצליחות ומתקדמות, הצלחתן מתפרשת ברוב המקרים כנגדן באמירות, כגון: הן כוחניות, אגרסיביות, לא נשיות, ואף גרוע מכך ישנם מצבים שזוקפים את הצלחתן לכישוריהן "המיטתיים".
הורגלנו, כי נשים, בנות, תלמידות ובנות-הגן, הן בבחינת שונה ובלתי זהה בכוחו, בתבונתו, בכושרו ובכישוריו מול הגברים, הבנים, התלמידים ובני-הגן. חוסר שיוויון זה נרקם כחוט השני משחר לידתינו ולפעמים עד יום מותינו.
בגיל הגן ישנה הפרדה בין הבובות והמטבח שהוא תחום משחקן של הבנות, ואילו החצר, כדורגל ומכות הוא תחום הבנים. בעלותינו לבית-הספר היסודי וממנו לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה, ידענו כי הבנים הם הריאליים ואילו הבנות הן ההומניות. בהמשך קיום חובתינו למדינה, בצבא ההגנה לישראל, ידענו, כי לנו הנשים אין את אותן אפשרויות בחירה כפי שהן ניתנות לבנים, וזאת מדוע? כיוון שמראש החליטו שאין לנו את האפשרות, היכולת התבונית והגופנית, על-מנת לצלוח בתפקידים "הזכריים".
ולא רבה הפליאה שכאשר הגענו לאזרחות, אנו לא ממלאות פונקציות בכירות ומובילות בתחומים שונים, רבים ומגוונים בחיים, כפי שעושים זאת בני המין השני הקרוי בפיהם המין החזק, ולכן זה הופך אותנו למין החלש. לא יתכן שאישה, אשר בסופם של מאמצים מרובים וקשים מצליחה להגיע לתפקיד בכיר, שכרה לא ישתווה לשכר הגבר, הממלא תפקיד הזהה לשלה.
מי האשם במצב זה?
כולנו. הגברים והנשים יחד. רוב הגברים נותנים יד להמשך המטווה הזה, משום שהם לא יכרתו את הענף שעליו הם יושבים. הנשים אשמות גם, כיוון שחלקן נכנע לתכתיבי הגברים בכל תחום בו שניהם מעורבים.
ברצוני להדגים שני מקרים המעלים גיחוך. הראשון הוא בתי החולים ומנהלי מחלקת היולדות בתוכם. האם הינכם יודעים שאת המחלקות הללו מנהלים גברים, אשר מעצם טיבעם ומינם לא חוו לידה וגם כנראה לא ידעו בעתיד מהי חוויה זו; הם האמונים על רווחת היולדות ואמורים לתת מענה אמיתי לצרכיהן, הכיצד?
מקום נוסף בו האבסורד מככב הוא אירגוני המורים למיניהם: ההסתדרות וארגון המורים החולש על ציבור רחב של מורות. ומי עומד בראשן? נכון, גברים. כל הכבוד לנו הנשים.
וקוריוז בהקשר לכך הוא שהשי, אשר ניתן לציבור המורות בחג זה, היה תלוש ל: ACE/אוטו-דיפו, לא ידעתי, אם לשמוח או לכעוס. לשמוח על כך שהגענו לשיוויון מלא, או לכעוס שאין הגברים מעצם טיבעם מצליחים לקלוע לטעם הנשים.
יש להבין שעל-מנת לקיים חברה תקינה ובריאה, יש להוקיע ולמגר מתוכה כל תופעה של אי-שיוויון באשר היא בכלל, ובטח בין שני המינים. אין מין חזק לעומת מין חלש, כפי שלא כדאי שיהיה מנצל ומנוצל. יש לשאוף לצמצם פערים אלו לטובת הכלל ולאו דווקא רק לפרטים המרכיבים אותו.
יש להבין שזו לא צריכה להיות מלחמה שיש בסופה תבוסה לאחד משני הצדדים, אלא צריך להבין שזהו תהליך שיש לשריין לתוכו את הנשים והגברים יחד, על-מנת שישמשו כקטליזטור (זרז) שבסופו נוכל להתבונן זה אל עיניו של זו בכבוד והערצה הדדית - ולא להיפך.
בנימה אופטימית זו הנני מבקשת לחזק את הנשים היוצאות לקרב על מדינתינו, ובעקיפין על קידומינו.
בברכת המשך ימים שקטים.
