אלפרד נובל, כימאי בהשכלתו (ממש כמו חיים וויצמן) המציא את הדינמיט בשנת 1866 בהיותו בן 33. כמו כן, החזיק במשך חייו ב-350 פטנטים וכעשרים חברות ברחבי העולם לייצור דינמיט. על פיתוח זה צבר הון אדיר.
בשנותיו האחרונות אחרי שראה כמה אנשים נהרגו מהמצאה זו שהכניסה לו הון עתק, ניחם והחליט בצוואתו (הוא מעולם לא נישא) בשנת 1895 לתרום את הונו לקרן מיוחדת שתעניק את הפרס בשלושה תחומי מדע שונים על פיתוחים והמצאות יוצאי דופן בנושאים: פיסיקה, כימיה, פיסיולוגיה ורפואה וכן בתרומה יוצאת דופן לכלכלה, ספרות ושלום. אלפרד נובל נפטר בשנת 1896 בביתו שבסן-רמו באיטליה.
בשנת 1901 קיבל רנטגן את פרס נובל בפיסיקה על גילוי קרני הרנטגן. באותה שנה קיבל פרדריק פסי את פרס נובל לשלום על הקמת אגודת השלום הצרפתית והמשורר סלי פרודום קיבל פרס נובל בספרות.
פרס נובל ניתן בדרך כלל על מפעל חיים. כדי להביא לפיתוח יוצא דופן יש להתמיד עשרות שנים בכיוון מסוים. ההתמדה היא אחד ממאפייני המדען, או איש הרוח.
פרסי נובל ניתנו בדרך כלל על גילוי מדעי שניתן להוכיחו בתחומי המדע. זאת היא הסיבה שאינשטיין לא קיבל פרס נובל על תורת היחסות הכללית אותה פיתח בשנת 1905 למרות שתיאוריה זו עתידה הייתה תוך 40 שנה, עוד בחייו לקרום עור וגידים ולדחוף את האנושות לעידן הכוח הגרעיני ולהפוך אותו למדען הידוע ביותר בעולם ולהשפיע על כל העולם השפעה ששום מקבל פרס לא השפיע מעולם.
לאנשי ועדת הפרס לא היה אופק מדעי ולא היה מנדט לתת פרס נובל על תיאוריה שעל פניה נראתה מאוד חדשנית ויפה, אך ללא כל אפשרות להוכחה בשטח. בתחומי השלום והספרות גם כן ניתן הפרס על מפעל חיים, שניתן לראות "תוצאות בשטח" ולא תיאוריות.
במדע כל תופעה ניתנת להסבר כמותי המבוסס על ניסויים, שתוצאותיהם מתורגמים לגרף, שעובר קרוב לנקודות הניסיוניות, והגרף מתורגם לנוסחה.
בתחומי השלום והספרות אין צורך בגרף יש עובדות מצטברות הן מבחינת איכות והן כמותית. מעולם לא קיבל פרס נובל איש טוב שתרם כסף להקמת מוסד צדקה, וכן מעולם לא קיבל סופר פרס נובל על רב-מכר יחיד שפרסם. בשני מקרים אלו הזוכים קיבלו פרס על מאמץ מתמשך ובעל תוצאות נראות לעין.
גם במדע היו אנשים שכשלו בהזזת הנקודות הניסיוניות לכיוון הקו שהתאים לנוסחה שלהם. מה שנקרא "אל תשכנעו אותי בעובדות". אנשים אלו נודו מהקהילה המדעית, והפכו לבדיחה.
בשנת 1994 קיבלו יאסר ערפת, יצחק רבין ושמעון פרס את פרס נובל לשלום על חתימה על הסכם אוסלו וקיומם. ועדת הפרס ציטטה מצוואתו של נובל לגבי זכאות לפרס בקטגורית "שלום": "מי שיעשה את המאמץ המיטבי למען אחווה בין מדינות".
יאסר ערפאת, מהנדס בהשכלתו, שנולד וגדל במצרים, פתח עסק מצליח בכווית והפך ליו"ר השני של הארגון לשחרור פלשתין בשנת 1964, ארגון שהוקם על-ידי הליגה הערבית כמסקנה מהתדמית הגרועה בעולם של מלחמת 7 מדינות במדינונת בשנת 1948.
התדמית של ארגון שחרור הלוחם במדינה חזקה הייה טוב בהרבה ומוכיח את עצמו עד היום.
יאסר ערפת הבריח נשק ממצרים לישראל בתקופת המנדט הבריטי כדי להרוג בריטים ויהודים, עד 1970 הקים מדינת טרור בתוך ירדן.
בספטמבר 1970 הידוע בפי אנשיו כספטמבר השחור טבח חוסיין 8000 מאנשי ערפת והשאר גורשו ללבנון דרך סוריה. בתגובה נרצח ראש ממשלת ירדן וואצפי תל בקהיר ורוצחיו מאנשי ערפאת שתו את דמו לאחר הרצח.
משנת 1970 עד 1983 עסק במעשי רצח וטרור של יהודים ברחבי העולם והמציא את חטיפת המטוסים (על המצאה זו מגיע לו פרס כלשהו לא?). בשנת 1983 גורש על-ידי ישראל לתוניסיה ומשם החל לבצע פיגועי רצח ארוכי טווח שיצאו מתוניס.
משנות ה-60 ועד שנות ה-80 ערפאת חתם על מאות הסכמים בנושאי הגבלת נשק והפסקות אש. מעולם לא נמצא הסכם יחיד אותו קיים.
בתחילת 1993 החל מהלך של יוסי בילין, שמעון פרס ויצחק רבין להחזרת ערפאת וצבא מרצחיו מטוניסיה ליהודה שומרון ועזה.
אחרי שנקנה חבר הכנסת גולדפרב, שמעל בתפקידו ובבוחרי מפלגת צומת, יצחק רבין ושמעון פרס החלו בעקביות בשיתוף פעולה של התקשורת האלקטרונית והכתובה להזיז את הנקודות לכיוון קו "השלום" ולמחוק את הנקודות שלא התאימו לקו.
למרות המידע הרב שזרם מהמודיעין הצבאי וכוחות צה"ל על הברחות נשק ותחמושת בקנה מידה תעשייתי ועל הפרת הסכמי אוסלו, לפרס ורבין ולתקשורת, שום דבר מזה לא יצא לציבור ועם ישראל המשיך בהידרדרות מהירה לאורך קו "השלום". רק נקודות ניסיוניות, שלא ניתן להסתירן כמו מעשי רצח המוניים באוטובוסים וברחובות ישראל סולקו מגרף "השלום" בתירוץ של קורבנות "השלום".
למרות המקרתיזם שבא בעקבות רצח רבין, על-ידי ביילין ופרס, העם שלא ממש מבין בגרפים ושיקולים של פרסי נובל ראה את הדם השפוך והבין שמרמים אותו ושכך לא נראה "שלום" ולא בחר בפרס.
לסיכום, פרס ורבין, בעזרת התקשורת האלקטרונית והכתובה, נכנסים לקטגוריה של אנשים שכשלו במתכוון. אם פרופסור דרור שדה ז"ל חשב בטעות, שמכשיריו גילו גרוויטונים אך למעשה "גילו" תנועות ססמיות אז הוא טעה ולקהילה המדעית לא נגרם כל נזק משאובחנה הטעות, אך שמעון פרס ויצחק רבין ז"ל בטעותם המכוונת גרמו למאות רבות של קורבנות אזרחים (יותר מכפול מהרוגי מלחמת לבנון), לקירוב תחושות אזרחי ישראל לתקופות חשוכות וכן לנזק כספי למשק הישראלי בשיעור של עשרות רבות של מיליארדי דולר (היה אפשר לוותר על הסיוע הכספי ו"הייעוץ הידידותי" האמריקני ל 10 שנים ולפתור את הבעיה, שגדולות ממנה נפתרו בחמש שנים (מלחמת העולם השניה).
למרות שלא רבין ז"ל ולא פרס ענו לקריטריונים לקבלת הפרס (להזכירכם "... מי שיעשה את המאמץ המיטבי למען אחווה בין מדינות...") כל אדם הגון במקום פרס היה מתפטר ותורם את כל כספו למשפחות נרצחי "השלום". אך פרס משפחת רבין ז"ל לא הגונים לא ברמה האישית ולא ברמה הציבורית.
לשם השוואה היסטורית צ'מברלין, שחזר עם הסכם מינכן שחתם עם היטלר נפנף בו ברדתו באנגליה ואמר לכתבים ואמר: "חברי היקרים. בפעם השניה בהסטוריה שלנו ראש ממשלה בריטי חוזר מגרמניה עם שלום וכבוד. אני מאמין שזה שלום בדורנו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים". שלום זה "החזיק" בקושי שנה וצ'מברלין הכריז מלחמה על גרמניה וניהל אותה בשנתה הראשונה, בה אזרחי בריטניה לא ישנו טוב בלילה.
שמעון פרס מעולם לא הכריז מלחמה על ערפאת כי "העובדות לא משכנעות אותו". גם כיום אחרי שהתברר שערפת חתם על צ'קים למתאבדים, מממן כספית את כל ארגוני המאפיה הרצחנית, אחראי לזיוף שטרות ומבריח סיטוני של נשק בקנה מידה תעשייתי אין לו שום מילה רעה להגיד על ערפאת.
שמעון פרס בהיותו שר החוץ מעולם לא פנה בדרישה למצרים להפסיק את מעבר הנשק והתחמושת מרפיח המצרית. שמעון פרס מעולם לא פנה למי ממדינות העולם התורמות לארגון מרצחי יאסר בדרישה להפסיק את החינוך לרצח יהודים.
על פרס ומשפחת רבין להחזיר את הפרס. ובמידה והנורווגים לא ירצו לקבלו חזרה ניתן להקים במקום מרכז פרס לשלום את מרכז פרס לתמיכה במשפחות חללי "השלום".
