עקרונות דיני הירושה במשפט העברי, מוסדרים בהלכה במה שקרוי: "הלכות נחלות". הלכות אלה עוסקות באופן שבו אדם מנחיל את רכושו לבאים אחריו, כלשון הפסוק: "והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו" (דברים כא, טז).
אם כן, מהם העקרונות הכלליים בדיני הנחלות בהלכה?
את התשובה לכך, מספק הרמב"ם בבהירות אופיינית:
"סדר נחלות כך הוא: מי שמת - יירשוהו בניו, והם קודמין לכול; והזכרים קודמין לנקבות, בכל מקום-אין לנקבה עם הזכר, ירושה. אם אין לו בנים, יירשנו אביו; ואין האם יורשת את בניה, ודבר זה מפי הקבלה וכל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין.
לפיכך מי שמת, בין איש בין אישה - אם הניח בן, יורש הכול. לא נמצא לו בן בעולם, מעיינין על זרעו של בן: אם נמצא לבנו זרע, בין זכרים בין נקבות - אפילו בת בת בת בנו, עד סוף העולם - היא תירש את הכול. לא נמצא לו זרע בן, חוזרין אצל הבת.
הייתה לו בת, תירש את הכול. לא נמצאת לו בת בעולם, מעיינין על זרע הבת: אם נמצא לה זרע, בין זכרים בין נקבות, עד סוף העולם - הוא יורש הכול. לא נמצא לו זרע בת, חוזרת הירושה לאביו.
אם לא היה אביו קיים - מעיינין על זרע האב, שהן אחי המת..." (רמב"ם, הלכות נחלות, א, א-ג).
וכלל חשוב נוסף:
"הבכור נוטל פי שניים כאחד בנכסי אביו, שנאמר 'לתת לו פי שניים' (דברים כא,יז)" (רמב"ם, הלכות נחלות, ב,א).
השאלה העולה מאליה היא, האם יכול אדם מישראל לשנות את "סדר הנחלות", באמצעות צוואה הקובעת סדר אחר כרצונו?
לכאורה, הרמב"ם משיב לשאלה זו באופן חד-משמעי:
"אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על-פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות 'והיתה לבני ישראל לחוקת משפט' (במדבר כז,יא) לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה" (רמב"ם, הלכות נחלות, ו, א).
כלומר: הרמב"ם פוסק כי למרות הכלל ההלכתי הידוע, לפיו כל המתנה על מה שכתוב בתורה - בממונא (בענייני ממון) - תנאו קיים, הרי שבעניין "סדר הנחלות" לא ניתן לשנות מסדר הנחלות הקבוע בתורה. זאת, לאור הפסוק המפורש - "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט".
האם המסקנה היא כי אין כל ערך לצוואה בהלכה? האם המסקנה היא כי אדם מישראל לא יכול לצוות את רכושו כרצונו? ממש לא.
אמנם, הכלל הוא כפי פסק הרמב"ם, שלא יכול אדם לשנות את סדר הנחלות. אבל מאידך, ההלכה קובעת כי ניתן לשנות את יחס חלוקת הנכסים שבין היורשים, עד למצב קיצוני בו יורש אחד מתוך היורשים יקבל את כל הירושה, ואחיו לא יירשו דבר.
כיצד ניתן לעשות כן?
באמצעות צוואה הקובעת יחס אחר של חלוקה, ובתנאי שלא יהא בצוואה דבר הסותר פוזיטיבית את דבר תורה. כלומר: אדם יכול לערוך צוואה בה הוא אומר שמתוך כלל היורשים יורש זה יירש את כל הנכסים, או חלק כזה וכזה שלו, וכו'. מאידך, אדם לא יכול לערוך צוואה בצורה נגטיבית, ולומר, כי אחד היורשים לא יירש כלל. עריכת צוואה כזו, עוקרת את דבר תורה במישרין, וזה דבר שלא ניתן להיעשות.
וכך פוסק הרמב"ם:
"לפיכך, האומר איש פלוני בני בכורי, לא ייטול פי שניים, איש פלוני בני, לא יירש עם אחיו - לא אמר כלום; איש פלוני יירשני, במקום שיש לו בת, בתי תירשני, במקום שיש לו בן - לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה.
אבל אם היו לו יורשין רבים, כגון בנים רבים או בנות או אחים, ואמר כשהוא שכיב מרע, פלוני אחי יירשני מכלל אחיי, או בתי פלונית תירשני מכלל בנותיי - דבריו קיימין, בין שאמר על פה בין שאמר בכתב... אמר פלוני בני יירש חצי נכסי, ושאר בניי החצי - דבריו קיימין" (רמב"ם, הלכות נחלות, ו, ב-ה).
אולם, גם פתרון זה הוא חלקי בלבד: גם אם מבלי לעקור את דברי תורה, ניתן לשנות את יחס חלוקת העיזבון בין היורשים, הרי שעדיין, כדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל: "אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו".
למרות זאת, ההלכה מאפשרת לאדם להעביר את רכושו לסתם פלוני, שאינו בנו או בתו או אחיו הראויים לרשת אותו, אולם הדבר נעשה בדרך של נתינת מתנה, ולא בדרך של ירושה. במצב זה, לא בירושה עסקינן, ולפיכך, לא חלים כללי "סדר הנחלות". בדרך זו, כל ההגבלות החלות על הירושה לפי ההלכה, אינן חלות על עושה הצוואה, והוא יכול בצוואתו לקבוע שהוא נותן במתנה את נכסיו, כולם או חלקם, למי שהוא רוצה.
וכך פוסק הרמב"ם:
"במה דברים אמורים, בשאמר בלשון ירושה; אבל אם נתן מתנה, דבריו קיימין. לפיכך, המחלק נכסיו על-פיו לבניו כשהוא שכיב מרע, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשווה להן את הבכור - דבריו קיימין; ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום."
אלא, שלדעת הרמב"ם, הדברים נכונים אולי מהבחינה המשפטית-תורנית העקרונית, אך לא מהבחינה המוסרית-דתית. וכך כותב הרמב"ם:
"כל הנותן נכסיו לאחרים, והניח את היורשין - אף-על-פי שאין היורשין נוהגין בו כשורה - אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להן. ומידת חסידות היא, שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בה הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאחיו שהוא חכם ונוהג כשורה" (רמב"ם, הלכות נחלות, ו, יב).
ובהמשך, באורח מפורש עוד יותר:
"ציוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה, כאחי יוסף עם יוסף" (רמב"ם, הלכות נחלות, ו, יד).
[כל המובאות מהרמב"ם לפי מהדורת מכון ממרא ועל-פי כתבי יד]
