כיצד מנסה היועץ המשפטי לממשלה לחלץ את עורכת הדין שלוה לוין מהדין המשמעתי

ירושלים, כ"ג תמוז, תשנ"ט 7 יולי, 1999 מס' מכתב: 99-04-6361 מס' ארכיב: (בתשובה נא לציין מס' מכתב) לכבוד מר חיים קלוגמן מנכ"ל לשכת עורכי דין רחוב שופן 1 ירושלים 92190 שלום רב, הנדון: ע"פ 4768/98 נודאל אבו - סעדה סמך: מכתב ראש הלשכה מיום 10.5.99 אפתח בברכה מקרב לב לנבחרי הלשכה עם בחירתם, ובאיחולי הצלחה. קראתי בעיון את החלטת הוועד המרכזי מיום 19.1.99, אשר צורפה למכתב שבספר, כמו גם את פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בעניינו של נודאל אבו - סעדה ביום 23.2.99. לפני שאבוא לעיצומם של דברים, עלי לומר מלה על עו"ד שלוה לוין. גבי לוין היא פרקליטה מזה עשרים שנה ויותר בפרקליטות מחוז צפון והגיעה לדרגת ממונה בכירה, קרי, מספר 2 במחוז. אין דופי בעברה: היא נושאת בעול כבד של תיקים פליליים; היא חברת לשכת עורכי הדין וראויה ליחס שכל חבר נוכח לו. ככל עובד ציבור, אין לה אלא שמה הטוב בלבד. אכן, כפי שנמסר בהודעה מטעם המדינה לבית המשפט מיום 13.2.99 ( המצ"ב ), נפלה תקלה בכל הכרוך בטיפול המשטרה והפרקליטות באשר להוצאת תעודת החסיון, הנימוקים שהובילו להוצאת תעודת חסיון והרקע בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא הסיר את החסיון, מפורטים בהודעה המצ"ב. תגובת גברת לוין לפניית יו"ר ועדת האתיקה הארצית בעניין, מצ"ב _______ לנוחותך, ומדברת בעד עצמה. כמו כן ראו נא החלטת בית המשפט העליון מיום 15.6.99 המצורפת גם היא. דברי אלה נכתבים גם לאחר שיחה עם הגברת לוין, שרוחה נסערת מדי דברה בנושא, ובמידה רבה של צדק. לגופו של עניין אציין רק כי בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון טופל הנושא בפרקליטות בשני מישורים. במישור המערכתי, נערך בפרקליטות יום עיון מרוכז, בו נטלתי גם אני חלק, בהנחיית פרקליטת המדינה, ובהשתתפות המשנה לפרקליטת המדינה, פרקליטי המחוזות ופרקליטים בכירים אחרים, לבחינה מחודשת של סוגיית הטיפול בתעודות חסיון, עבודת המטה נמשכת בפרקליטות גם בימים אלו, במטרה לגבש נוהל על מנת לצמצם ככל הניתן את הטעויות בהוצאת תעודות חסיון. במישור הפרטני בדקה פרקליטת המדינה עם המשנים לפרקליטת המדינה את טיפולה של הגברת לוין בוניק. לצורך כך, אף זימנה פרקליטת המדינה, יחד עם המשנה לפרקליטת המדינה, גברת רחל סובר, את גברת לוין להשמיע את טענותיה, ולאחר בחינת הדברים הגיעו למסקנה כי גברת לוין שגתה בהפעלת שיקול דעתה, אך הייתה זו טעות בתום לב. לא נמצא בסיס לטענה כאילו גברת לוין הטעתה במכוון ושלא בתום לב את בית המשפט או הסתירה ממנו דבר מה. נהפוך הוא, גברת לוין ביקשה מפורשות מבית המשפט לעיין בחומר החסוי. כפי שנאמר בסעיף 16 להודעת המדינה, משטען הסניגור כי בחומר החסוי יכול שיהיה כדי להצביע, באופן זה או אחר, על מעורבים בביצוע הרצח, השיבה הגברת לוין, בהקשר זה: "אני מזמינה את בית המשפט לעיין בחומר בדלתיים סגורות. כאשר בית המשפט יעיין בחומר, כבודכם ידעו שבחומר החסוי אין כדי לשפוך אור על הגנת הנאשם או כדי לתרום לכך. גם אם פלוני או אלמוני הביע השערות לגבי אפשרויות של מי ביצע הרצח, שזה חומר טוב לתחילת חקירה, אין בכך כדי להועיל להגנת הנאשם". גברת לוין סבורה שברור מהשאלה והתשובה כי דבריה התייחסו לטענה הספציפית של עו"ד פלדמן, לפיה יתכן שיש בחומר החסוי כדי להשליך על אשמתם של אחרים, ולא היה בהם כדי להטעות את בית המשפט. זאת ועוד, גברת לוין ביקשה מבית המשפט לעיין בחומר החסוי, וחומר זה כולו אכן הוגש לעיון בית המשפט. בית המשפט בהחלטתו קבע: "לאחר שעיינו בחומר החסוי נחה דעתנו שאין מקום להסיר את החסיון בבקשת הסניגור עו"ד גלדמן". לפיכך, הבדיקה העלתה כי אין בסיס לטענות שגברת לוין הטעתה במכוון את בית המשפט. חשוב לציין כי בידי ההגנה הייתה הודעה של העד זקוק, שנמסרה במרץ 1992, בסמוך למועד כתיבת זכרונות הדברים עליהם הוטל החסיון, בה הכחיש העד כל מעורבות ברצח או ידע בדבר זהות המבצעים. דברים אלו של העד, הסותרים את דבריו בבית המשפט, היה בחומר החקירה שהועבר להגנה עובר לעדותו בבית המשפט. גברת לוין סברה כי זכרונות הדברים אינם דרושים להגנה, בין היתר, משום שאם רוצה ההגנה לתקוף את מהימנות העד בהסתמך על דבריו הסותרים ממרץ 1992, ניתן יהיה לעשות זאת תוך הסתמכות על דבריו בחקירה הגלויה. בנקודה זו סברה פרקליטת המדינה, ואני מסכים עמה, כי שיקול דעתה של גברת לוין היה מוטעה; וזאת בשל השוני שבין תוכן העדות הנלווית וזו שבזכרונות הדברים החסויים. מסיבה זו ניתנה הערה של פרקליטת המדינה לגברת לוין. עם זאת, שוכנענו כי גברת לוין פעלה בתום לב ומתוך טעות בשיקול דעת, כאשר סברה כי אין צורך בהסרת החסיון מעל זכרונות הדברים, והציגה עמדה זו בפני בית המשפט. למותר לציין כי לגברת לוין אין כל מניע או טובת הנאה, בית המשפט המחוזי בנצרת הוא ביתה המקצועי, ולא נמצא על- ידינו כל טעם שבעולם שהיא תפעל חלילה להטעותו. לפיכך, לא מצאנו כי יש מקום לצעד נוסף מטעמנו, מעבר לאמור ולעגמת הנפש שכבר נגרמה. לפני סיום לא אוכל שלא להעיד על האופן בו טופל נושא זה בוועד המרכזי ועל הדרך בה התייחסו חברים בוועד המרכזי לעניין. התקשיתי להאמין למקרא הדברים, כשבכך שמה הטוב של חברה ותיקה; ותוך גרימת עוול, אף אם בלי משים, מר פלדמן הוזמן לישיבת הוועד המרכזי והציג את טענותיו, לרבות הערות בלשון שאינה מכובדת כלפי הרכב בית המשפט עצמו, שבהעדר ה"אידך גיסא" התקבלו כנכונות על ידי חברי הוועד המרכזי, (ראו ע' 30 לישיבת 19.1.99) תוך התייחסויות של חברים שונים שחלקם השתלתו בגברת לוין ללא ששמעוה. מר פלדמן טען כי המשטרה הפרקליטות ובית המשפט פעלו באופן מתואם ומודע להסתיר מהסנגוריה את הראייה, ואף הציג הנחתו, שלא נשענו על בסיס עובדתי, כי גברת לוין הנחתה עדים לשקר. לאחר כל זאת מונה מר פלדמן על מעורבותו בעניין כמייצג בתיק, לסייע מטעם הוועד המרכזי, בטיפול הלשכה בתלונה שלו עצמו. הליך זה של מתן מעמד מיוחד על ידי הוועד המרכזי - גוף סטטוטורי המפעיל סמכויותיו לקובל - מעורר תמיהה רבה באשר לשמירה על כללי הצדק הטבעי, שגברת לוין וביאת להם, ככל חבר בלשכתו וככל אדם שהציפייה היא כי ינהגו בו בהוגנות. יצוין בהקשר זה כי מתלונתה של גברת לוין המצורפת לתגובתה לוועדת האתיקה, עולה כי מר פלדמן כינה את גברת לוין במכתב שכתב "פרקליטה (שם זמני, בודאי תסכים עמי כי אם הדברים יתבררו כנכונים יש בהם טעם לפגם ואף יותר מכך " דעלך סגר לחברך לא תעביד", אמרו חכמים "מה שעליך שנוא על חברך לא תעשה", והמגן בלחם על זכויות האדם ראוי שיזהר גם בכבוד האדם זולתו, אף אם הוא חלוק עליו ומותח עליו ביקורת). חשש דומה עולה גם מהדרך בה הוצג המקרה על ידי מרואיינים, ביניהם חברים בוועד המרכזי, בתקשורת. כפי שנמסר לי, יותר מפעם אחת נשמעה התייחסות למקרה זה, כדי לתקוף את תום ליבה ושיקול דעתה של פרקליטת המדינה. גם החלטת הוועד המרכזי, התביעה הערכה ל"אותם פרקליטים בפרקליטות המדינה אשר חשפו את החומר שמוסתר", יוצרת בקרב הקורא תחושה כאילו היו פרקליטים, שכנגד עמדת הפרקליטות כולה, חשפו את הדברים, ולא היא. הייתה זו פרקליטת המדינה, בהמלצת הפרקליטים הנכבדים שטיפלו בתיק, והראויים כמובן להערכה, אשר החליטה לאחר שהפרטים הובאו בפניה, כי יש מקום לפנות לשר לביטחון פנים בבקשה להסיר את החסיון. משלא נמצא העד זקוק למרות המאמצים הגדולים, החליטה פרקליטת המדינה לפנות לבית המשפט בבקשה כי המערער יזוכה, היוזמה לגילוי התקלה לחשיפת החומר ולזיכוי המערער הייתה כל כולה של פרקליטות המדינה, במסגרת מנגנוני הבקרה הפנימיים בפרקליטות, ולא עקב פניה של הסניגור או מאן דהו אחר לחשיפת החומר. צר לי על שבמקום לציין לחיוב את הפרקליטות על כי בלא מודע היא חושפת מיזימתה תקלות בפעולתה, ומתקנת אותן, מצאו רבים לנכון לנצל מקרה זה כדי לתקוף את הפרקליטות, וכדי להטיל דופי בשיקול הדעת שלה במקרים אחרים, שאינם נוגעים לאירוע הנדון. כידוע ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות המדינה נתונה הסמכות להגיש קובלנה לבית דין משמעתי. כיועץ משפטי לממשלה נתונה גם הסמכות להפסיק הליכים משמעתיים של חבר הלשכה המשמש בתפקיד מתפקידי השירות המשפטי של המדינה, כשהעבירה נעברה במילוי תפקידו או בקשר לתפקידו (סעיף 79 (ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961). נטייתנו הטבעית מתוך ניסיון הדעת, היא להשתמש בסמכויות אלו במשורה. ההנחה היא, כי הלשכה כגוף סטטוטורי מפעילה את סמכויותיה בסבירות ובתום לב, ולפיכך ראוי, ברוב המקרים, להותיר את החליפים המשמעתיים לטיפולה. במקרה דנן, כאמור, אופן הטיפול של הוועד המרכזי בתלונה, מינויו של המתלונן לסייע בטיפול בה, והדרך בה התבטאו חברי הוועד, מעוררים חששות כבדים באשר להליך. נודה לכם אם תפעלו להסרת כל חשש לקיומו של פגם בהליך. אסיים באשר פתחתי ואאחל לנבחרי הלשכה כי יצליחו במילוי אותו אידיאל קדמון, שטעמו עומד עתה כאז, "צדק צדק תרדוף". בברכה, אליקים רובינשטיין