גיל ההתבגרות הוא תקופה של התפתחות מהירה – פיזית, נפשית ופסיכו-חברתית. תקופה זו קריטית משום שהיא כרוכה בקונפליקטים רגשיים וחברתיים, במתחים, בלחצים ובקשיים בבית ובבית-הספר. מתבגרים עשויים להתמודד עם קשיי ההתבגרות בדרכים שונות: תוקפנות, מרד, התכנסות בעצמם, התרחקות פיזית מהקושי (למשל בריחה מהבית), ביטוי הקושי בדרך של סימפטום פסיכוסומטי או – במקרים קיצוניים – בניסיון התאבדות. שיעור ההתאבדות בגיל ההתבגרות אינו גבוה משיעור ההתאבדות בכל גיל אחר, אולם מחשבות התאבדות, ניסיונות התאבדות והתנהגות מסוכנת שכיחים בגיל זה יותר מבכל גיל אחר.
התאבדות היא כיום גורם המוות השני בשכיחותו בקרב בני נוער בעולם המערבי (הגורם הראשון הוא תאונות דרכים). ההערכה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי-100–200 ממספר ההתאבדויות, ורק על מקצתם מגיע דיווח לרשויות. ניסיונות התאבדות עלולים להסתיים בפגיעה נפשית ופיזית קשה ואף בנכות תמידית.
הערנות לתופעת ההתאבדות בישראל בשני העשורים האחרונים רבה מבעבר. בעבר היתה אובדנות בגדר טאבו, ואילו כיום מדובר בה בציבור, בקהילה האקדמית ובעיתונות הכללית. הוקמו ארגונים וגופים ציבוריים שדנים בה ובהם הוועדה הבין-משרדית למניעת ההתאבדות.
