המתלוננת, ניצולת שואה, הגישה ללשכה לשיקום נכים במשרד האוצר (להלן - הלשכה) תביעה לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, ותביעתה נדחתה. ערעור שהגישה לוועדת העררים שליד בית משפט השלום בתל אביב נדחה אף הוא. גם תביעה לתגמולים וערעור שהגישה אחותה של המתלוננת נדחו, אך האחות הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטת ועדת העררים. הערעור התקבל ובית המשפט הורה ללשכה להכיר באחות כנכת רדיפות הנאצים ולשלם לה תגמולים ממועד הגשת תביעתה ללשכה. המתלוננת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת העררים, אך בקשתה נדחתה בנימוק שחלף זמן רב בין החלטת ועדת העררים ובין הגשת הערעור [לפי סעיף 17(ח) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, ערעור על החלטת ועדת העררים יש להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה, אולם המתלוננת הגישה את הערעור כשנתיים לאחר שהתקבלה החלטת הוועדה].
בתה של המתלוננת, שפנתה בשמה לנציבות, טענה כי המתלוננת ואחותה עברו יחד את מוראות השואה, אך בקשתה של המתלוננת להצטרף לערעור שהגישה האחות, כדי שגם היא תוכר כנכת רדיפות הנאצים ותקבל את התגמולים שנכים זכאים להם, נדחתה מסיבה טכנית - הגשתה באיחור. לדברי בתה של המתלוננת, אמה חולה סיעודית, והתגמולים יסייעו לה לחיות ברווחה יחסית בערוב ימיה.
הלשכה הבהירה כי אף שהיא מגלה הבנה למצבה של המתלוננת, היא מנועה מלשלם לה תגמולים, נוכח דחיית הערעורים שהגישה המתלוננת לוועדת העררים ולבית המשפט המחוזי.
לאחר שהנציב בחן את התלונה וממצאי הבירור הוא קבע כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה מעוררות תחושה קשה של אי-צדק, ולכן על הלשכה להכיר במתלוננת כנכת
רדיפות הנאצים, לפנים משורת הדין, ולשלם לה תגמולים ממועד הגשת תביעתה. הנציב הבהיר כי גם בתי המשפט נוטים בעת האחרונה לפרש את חוק נכי רדיפות הנאצים באופן המיטיב עם ניצולי השואה הנמצאים בערוב ימיהם, בין השאר לנוכח מספרם ההולך ופוחת ומאחר שרבים מהם חסרי אמצעים, וכי גם המחוקק פועל לפי מגמה זו.
הלשכה הודיעה לנציבות שהיא תקיים את הצבעת הנציב.
