המתלוננת, אלמנה בת 73, סובלת זה שנים מעיוורון בשיעור של 100% ומתקיימת מקצבת נכות שמשלם לה המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). בתלונתה לנציבות טענה המתלוננת כי בשל מחלת כליות שבה לקתה, שבגללה היא מטופלת בדיאליזה, גדלו הוצאותיה במידה ניכרת, אך המוסד מסרב להגדיל את קצבתה.
הבירור העלה כי למתלוננת משולמת קצבת נכות מלאה, שאותה אי-אפשר להגדיל, וכן גמלת שירותים מיוחדים (להלן - הגמלה) בשיעור של 50% מקצבת נכות ליחיד.
המוסד הסביר לנציבות כי ככלל הגמלה, ששיעורה הוא עד 150% מקצבת נכות ליחיד, משולמת למי שנקבע לגביו, על-פי בדיקת תלות, כי הוא זקוק לעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיומיות, אך המתלוננת לא נמצאה זכאית לגמלה לפי בדיקת תלות שנעשתה לה. ואולם מאחר שהמתלוננת היא עיוורת המתגוררת לבדה משולמת לה גמלה בשיעור של 50% שלה זכאים, ללא קשר לתוצאות בדיקת התלות, עיוורים המתגוררים לבדם, חולים המטופלים בדיאליזה לפחות פעמיים בשבוע, נכים שעברו השתלת איברים בשנה שלאחר ההשתלה ונכים או חולים אחרים.
הנציבות סברה כי מצבה של המתלוננת - מטופלת בדיאליזה שהיא גם עיוורת הגרה לבדה - חמור ממצבו של מי שמתקיימת לגביו רק אחת מעילות הזכאות, ולכן הביעה דעתה לפני המוסד כי ראוי שתשולם לה גמלה בשיעור גדול יותר. אך המוסד הסביר לנציבות כי על-פי מדיניותו, העובדה שהמתלוננת עומדת בשני תנאים שכל אחר מהם בנפרד מזכה אותה בגמלה בשיעור 50% אין בה כדי לזכותה בגמלה בשיעור גדול מ-50%.
עם זאת, המוסד הודיע לנציבות כי ישקול אם יש מקום לשנות את מדיניותו, וכי לשם כך עליו לאסוף נתונים סטטיסטיים על מספר הזכאים הסובלים מ"נכות כפולה", והבדיקה תארך זמן מה. במעקב אחר פעולות המוסד בעניין נמסר לנציבות כי בשל קשיים טכניים לא ניתן לאתר נכים אלה, ולכן טרם החל המוסד בגיבוש פתרון לבעיה.
הנציבות קבעה כי אף אם מבחינה פורמלית לא נפל פגם בפעולת המוסד, הרי שיש מקום למצוא את הדרך לסייע לנכים דוגמת המתלוננת, וכי היא תמשיך לעקוב אחר טיפול המוסד בעניין זה.
