|
מבוא: נייר עמדה זה מבקש לתאר ולנתח את התופעה של שנאת יהודים בעולם המוסלמי, לעמוד על הסכנות הצפונות בה ולהציע דרכי פעולה לשם סיכולה ו/או הקלת חריפותה. העבודה תדון: - 1. במורשת העבר האיסלאמי הרחוק והקרוב, נוכחותו האמפירית, השימושים הנעשים בו, וכן בהשפעתם של הסכסוך הישראלי-ערבי והתחייה המוסלמית כיום.
- 2. הדיאלוג התרבותי כגורם אפשרי לריכוך העוינות והשנאה.
- 3. בהנחה שלדיאלוג הנ"ל יש חשיבות מוגבלת, נבדוק את משמעויות העומק של שנאת היהודים, משמעויות שהן חיוניות לכל פעילות מושכלת נגד התופעה.
- 4. על סמך כל הנ"ל נציע דרכי תגובה אפשריות.בסביבה החיצונית של העם היהודי, עולם האיסלאם הוא כוח בולט. הוא מושתת על דת מונותאיסטית הדומה מבחינות רבות (למשל, עליונות ההלכה) ליהדות, אך כיום נוטה להיות עויינת לה, הגם שעוינות זו מרוככת ומתוקנת לא אחת ע"י שיקולים גיאו-אסטרטגיים של מקבלי ההחלטות בעולם המוסלמי (כמו למשל הסכמי שלום, או שיתוף אינטרסים בין מוסלמים סונים לבין יהודים נגד אירן והשיעה). עוינות זו ניזונה באורח ניכר מגל שנאה שעלה ברבע המאה האחרון, והקרוי בלשון התקשורתית "אנטישמיות מוסלמית". גל זה, בעיקרו, הוא תופעה תרבותית-פוליטית הפועלת על "הציבור הפוליטי" בארצות האיסלאם, כלומר אותו ציבור המתעניין בנושאים פוליטיים, שחלקו בכלל האוכלוסין מוערך בד"כ בין 10 עד 15 אחוז, רובם ככולם גברים המתגוררים בערים. "הציבור הפוליטי" כולל את שכבת תומכיו הפעילים של המשטר הקיים והקליינטים שלו, בבחינת אנ"ש = אנשי וכן כוחות אופוזיציוניים פעלתניים, מנהיגיהם ,(Khodi " שלומנו (מה שקרוי באירן "חודי ופעילי השטח שלהם. אומנם המשטרים בעולם האיסלאם הם סמכותיים, ומקבלי ההחלטות מוּנָעים בעיקר ע"י שיקולי הישרדות המשטר ושיקולים גיאו-אסטרטגיים (שלעיתים מרככים, כאמור לעיל, את השנאה והופכים אותה לעוינות בעלמא, ואפילו לשיתוף-פעולה בפועל). אולם מרחב התמרון של המשטרים נתחם גם ע"י הזרמים ב"ציבור הפוליטי", על מנהיגיו הערכיים והקהילתיים, שהוא פחות או יותר זהה עם ציבור קוראי העיתונות, מאזיני וצופי החדשות ברדיו ובטלוויזיה וגולשי האינטרנט, כלומר מי שדנים ביניהם על משמעות התכנים המוצעים להם בתקשורת. בציבור זה עולות פריזמות שונות של הבנת המציאות והענקת משמעות לה, ולפריזמות אלה יש עומק תרבותי מסויים. פריזמות, מעצם טבען, גם מגדירות את "מה שלא יעלה על הדעת" ואת מי ש"הוא מוקצה מחמת מיאוס". לצערנו, יהדות ויהודים עלו באחרונה למעמד "מוקצה" כזה, ויחסי שלום ואפילו "קיום-יחד" עימם נוטים להיחשב כ"מה שלא יעלה על הדעת" בקרב זרמים חשובים בציבור הפוליטי, לרבות הממסדי. מצב זה יחריף עוד יותר אם כוחות רדיקליים יגיעו להגמוניה, אולי אף לשלטון, כפי שקרה כבר באירן, באפגניסטאן ובסודאן, או אם למשטר יש אידיאולוגיה החופפת בחלקה את זו של קנאי האיסלאם (כבסעודיה). בארץ כסוריה, למשל, העובדה שבחברה האזרחית מתקיים תהליך איסלאמיזציה גורף, מציבה גבולות ליכולת התמרון של המשטר (החילוני במהותו) בוויתורים למען שלום עם ישראל ו/או בטיב היחסים עימה לאחר חתימת הסכם שלום.
עם זאת יש לומר כי שני המשטרים שחתמו על חוזה שלום עם ישראל, מצרים וירדן, מתמרנים עד כה היטב בין שיקולים גיאו-אסטרטגיים לבין היענות (בעיקר סמלית והצהרתית) ללחץ האופוזיציה האיסלאמית, כל שכן בעידן שבו הסכנה האירנית עומדת בראש דאגתם. ירדן, למשל, רק הורתה לשגרירה בת"א לשוב לארצו בעת מבצע "עופרת יצוקה" והחזירה אותו לשם לאחר זמן קצר. מצרים לא עשתה אפילו זאת וביצרה לעצמה מעמד של מתווך בין ישראל לפלשתינים, עם שאמצעי התקשורת הרשמיים שפעו אהדה לתושבי עזה וביקורת חריפה על ישראל. גם סעודיה הסתפקה בהצהרות, בלא לפגוע בשת"פ שקט עם ישראל במסגרת "ברית הפרגמטיות" נגד אירן. בצפון אפריקה הציבה שנאת היהודים החברתית גבולות לטיב היחסים שניתן לפתחם עם המשטרים בתוניסיה ובמרוקו, והוא הדין בארצות דרום מזרח אסיה כפקיסטן, מאלזיה ואינדונזיה. במה שנוגע למדינת ישראל יש חשיבות, איפוא, לשנאת היהודים, מעבר למקומה בגיוס המונים למאבק נגד ישראל בקרב אותם גורמים פעילים העויינים לסטטוס קוו, כגון אירן, חמאס, חיזבאללה. אולם יש לה חשיבות מסוג אחר ביחס לפזורה היהודית, בעיקר במערב אירופה, שם היא מהווה גורם מטריד, עויין, ולפעמים אלים, בייחוד ברמה הקהילתית-מקומית. עם זאת, חריפותו של גורם זה משתנה מארץ לארץ והיא עניין של תודעה מצבית ולא תודעת ליבה. החמור ביותר, כפי שנראה להלן, הוא המקרה הצרפתי, אבל אף בצרפת אין בשנאה המוסלמית משום חסם קריטי לאינטגרציה של היהודים בחברה. דומה שהמגבלות שיוצרת שנאת היהודים על האינטגרציה של ישראל באזורנו הן חמורות יותר. בהוויה האנושית, כל מי שאומר "בעלי עומק תרבותי" – כלומר זיקה לתחום שבו קהילה קובעת משמעויות ומבצעת הערכות לגבי חבריה ושכניה (ע"פ הגדרתו המפורסמת אומר ממילא, בהקשר איסלאמי, יחס לעבר. ואכן ליחסים ההיסטוריים – (Robert Bellah של בין מוסלמים ליהודים יש משקל והשפעה על התבניות בפריזמות הנ"ל. המדובר גם בהשפעה אובייקטיבית-אמפירית, לאו-דווקא מודעת, לזכרונות היסטוריים ששמרו על חיותם (למשל, המפגש הקשה בין הנביא מוחמד ליהודים בחצי-האי ערב), לדפוסי יחסים מימים עברו (היהודי כ"בן חסות" או כבן ל"דת הזועפת") וגם למניפולציה מודעת שעושים בזכרונות ובדפוסים אלה גורמים פוליטיים ותרבותיים כיום.
|
