|
ז'וטה הרטמן נולדה בעיר קלצה שבפולין למשפחה מסורתית מיוחסת. פלישת הגרמנים לפולין והקמתו של גטו קלצה אילצו את ז'וטה להסתכן ולצאת אל מחוץ לחומות הגטו, על-מנת להשיג אוכל למשפחתה. באחת היציאות הללו נלכדה על-ידי הגרמנים, אך הצליחה להימלט והתגלגלה אל גטו וארשה. בגטו הצטרפה ז'וטה לארגון הצבאי היהודי. היא שימשה כקשרית הארגון, וכאחראית על הברחת הנשק לתוך הגטו. ז'וטה הייתה עוברת לצד הארי דרך תעלות הביוב, ובדרכה חזרה מביאה נשק, מוסתר בדלי בעל תחתית כפולה, ומכוסה בשכבת דגים רקובים. עם תחילת המרד, באפריל 1943, הוצבה ז'וטה הרטמן על גג אחד הבניינים, וזכתה לראות במו עיניה את הדגל הכחול לבן של ארגונה מונף מעל גגות הגטו הלוחם. יחד עם לוחמים נוספים היא הסתתרה בבונקר תת-קרקעי במשך 4 שבועות, עד שנתגלתה על-ידי הגרמנים, ונשלחה למחנה ההשמדה מיידנק. ז'וטה השתתפה בצעדת המוות - אך היא הצליחה לשרוד גם אותה. כמה שנים לאחר תום המלחמה היא עלתה לישראל ונשבעה שלא לדרוך עוד על אדמת פולין. ז'וטה היא הניצולה היחידה שעודנה בחיים מארגון אצ"י (בית"ר) שלחמה בגטו! לפני 7 חודשים, 67 שנה אחרי שעלתה לאחד הגגות בגטו עם רימונים, קיבלה לוחמת המחתרת ז'וטה הרטמן אזרחות כבוד של העיר ווארשה.
|
|
חיים רפאל הגיע לאושוויץ מסלוניקי כשהוא בן 17 שנים, מצויד בשירי לדינו, אופרטות יווניות וזמירות אותן נהג לשיר כנער מקהלה בבית הכנסת. כישרונו המוסיקלי הציל את חייו ואת חיי אביו, וליווה אותו לכל אורך המלחמה. חיים עבר מספר מחנות, ביניהם אושוויץ, בונה, פלוסנבורג וטרייזינשטט. באחרון פגש את נעמי אשתו, ילידת קורפו. חיים ונעמי עלו לארץ ופתחו מעדניה, שבימים אלה מנהל אותה הדור השלישי לבית רפאל. גם היום הם מתמקדים בהנחלת זכר השואה לדורות הבאים. בלב חם ובמאמצים גדולים מצליחים חיים ונעמי לשמר את זכרה של קהילה שנעלמה כמעט לגמרי אחרי במשרפות של אושוויץ - קהילת סלוניקי שביוון.
|
|
חסיד אומות העולם - פיוטר סנייביץ’
|
|
|
פיוטר סנייביץ’ היה בן 17 כשסביבו החלה רציחתם של יהודים ושל אוקראינים שסייעו להם. אמו של פיוטר קיבלה על עצמה את הצלתם של שני ילדים יהודים, בן ובת – בוזיה בת ה 18 ודוד בן ה 7. משפחת סנייביץ הסתירה אותם בארובת הגג של הבית, וטוו סיפור כיסוי לפרטי פרטים – עד שאפילו אחיו הקטנים של פיוטר לא ידעו מיהם הדיירים החדשים שהצטרפו אליהם. שנתיים תמימות הסתתרו האחים אצל משפחת סנייביץ', שסיפקה להם את כל מחסורם. כשעזבו את מקום המסתור, מצויידים במסמכים מזוייפים, ניתק עימם הקשר למשך קרוב לחמישים שנה. רק בזכות התערבותו של השגריר הישראלי באוקראינה, נוצר, בשנת 1993, הקשר בין זוג הילדים לפיוטר. כיום חיים הן בוזיה ודוד והן פיוטר בישראל, והקשר בין הניצולים למציל נשמר בחום רב.
|
|
לילה הונדרט נולדה בעיר גרודנו שבפולין, להוריה חיים וסוניה קרביץ. היא הייתה בת 9 כשמשפחתה נשלחה לגטו. אצילותו של רופא יהודי, שסירב לעזוב את אמו החולה בגטו, העניקה ללילה הזדמנות להסתתר אצל משפחה פולנית עד יעבור זעם. האירוח הזמני הפך למסתור קבע ללילה, לאחותה ולעוד ארבעה קרובי משפחה. את המחבוא חפרו המסתתרים בעצמם, באמצעות כפות אכילה, בחדר הילדים של המשפחה ומאוחר יותר בקרקעית דיר החזירים. לילה סיכנה את חייה, ויצאה אל העיר על-מנת להביא חפצים שיממנו את השהות בבית המשפחה הפולנית. אך למרות הקשיים והיחס המנוכר-לעתים מצאה לנכון להמליץ לוועדה לחסידי אומות העולם על הענקת האות למשפחה. אחרי המלחמה הגיעה לילה עם דודה לארגנטינה, ושלוש שנים אחר כך עלתה לארץ ישראל יחד עם גרעין "דרור" למשמר הנגב. היא נישאה למילק הונדרט, וחברה בקיבוץ "לוחמי הגטאות" משנת 1957.
|
|
"ניצחון הרוח", תוכנית ייחודית במוזיאון לוחמי הגטאות, מציינת השנה את שנתה החמישית. במסגרת התוכנית מבקרים אסירים במוזיאון, פוגשים ניצולים ונחשפים אל תעצומות הנפש שהתגלו דווקא בתנאים הקשים של אובדן חירות וכליאה. הרוח החיה מאחורי התוכנית הוא גונדר נזים סביתי, מפקד מחוז המרכז של שירות בתי הסוהר. נזים, בן העדה הדרוזית, היה הראשון לזהות את המשמעות החינוכית והערכית שבמפגש של האסירים עם סיפוריהם של ניצולי המחנות. אחרי שגילה שמאות אסירים לא ביקרו מעולם במוזיאון לוחמי הגטאות או ב"יד ושם" - הוא פעל ללא לאות כדי לאפשר את שליחתה של קבוצת האסירים הראשונה ליום של מפגש ולמידה במוזיאון. מאות אסירים וסוהרים מגיעים היום אל מוזיאון לוחמי הגטאות במסגרת "נצחון הרוח". נזים מוביל את הגישה האומרת שמול השואה אין הבדל בין אסיר לאדם חופשי. האסירים מבקרים במוזיאון ללא מדי אסיר וללא אזיקים, וזוכים לחוויה משמעותית ומעצבת, שמוסיפה ללוות אותם עוד זמן רב אחרי תום הביקור.
|
|
ככר שלושת הצלבים בוורשה, נצרבה בזיכרון העולם בזכות גבורתה של קבוצת ילדים וילדות יהודים, שחיו בה. הילדים השיגו לעצמם זהות פולנית שאולה, ובחסותה חיו כרוכלים, כשהם סוחרים גם עם הקצינים הגרמניים. אחוות הילדים והרעות ששררה ביניהם הן מקור להשראה גם היום. אחד הילדים האמיצים האלה היה פרץ הוכמן, בנם של מרים ובנימין. הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" של יוסף ז'מיאן נכתב עליו ועל וחבריו. ב-1 באוגוסט 1944 פרץ המרד הפולני בוורשה. הוכמן, יחד עם אחיו זֶנֶק, הצטרף לארמיה קריובה, כשהוא מתחזה לנער פולני. הוא הצטיין בקרבות נגד הצבא הגרמני ואף עוטר ב "צלב הגבורה" וב"צלב הפרטיזנים". אחרי שנפל בשבי הגרמנים ושוחרר הצטרף פרץ לקבוצת הגשמה ציונית בקרקוב, ובאמצעות "תנועת הבריחה" הגיע על סיפונה של אוניית המעפילים "ביריה" אל חופי ארץ ישראל – ואל מחנה המעצר בעתלית. אחרי שחרורו מהמחנה הצטרף לפלמ"ח, ומאוחר יותר לחטיבה 7, ולחם בקרבות הנגב במלחמת העצמאות ובכל מערכות ישראל - עד לשחרורו משירות המילואים. בשנת 2009 העניק נשיא פולין לך קצ'ינסקי להוכמן את אות ההצטיינות של הרפובליקה הפולנית בדרגת אביר.
|
|
עשרות פסלי ברונזה עומדים כעדות אילמת לזיכרונותיו של שמואל וילינברג, אחד משני המשתתפים האחרונים במרד טרבלינקה. שמואל, יליד העיר צ'נסטוחוב, נשלח למחנה המוות טרבלינקה ב-1942. אחיותיו נרצחו במחנה אך הוא התחזה לבנאי, ונשלח לעבוד בצוות המחנה. עבודתו הצילה אותו ממוות – ובזכותה הוא יכול היה להצטרף למרד המתארגן. ב-2 באוגוסט 1943 פרצו אסירי טרבלינקה במרד אסירים מזוין. האסירים ניתקו את קווי הטלפון, פרצו אל מחסן הנשק והציתו אותו ואת תאי הגז. המרד הוכרע במהירות, ורוב המורדים נרצחו בכדורי השומרים. אך רק כמה עשרות הצליחו לברוח. שמואל וילינברג וחברו קלמן טייגמן הם האחרונים שעוד נותרו לספר את סיפור הגבורה המופלא של מורדי רבלינקה. פסלי הברונזה שלו, המבוססים על זכרונותיו, מנציחים את זכרונותיו.
|
|
