השר שטרית שינה את כללי המשחק

הוועדה לבחירת שופטים הינה אחד הגופים השמורים ביותר. היא פועלת (רשמית) בחשאיות, משל מדובר בקבינט מדיני-ביטחוני העומד להחליט על פעולות צבאיות-חשאיות להן יפה השתיקה. עד 1995 אף התנגדה הוועדה לפרסום מוקדם של שמות המועמדים לכהונת שפיטה, ובעצם התנגדה לקבל את עולו של הציבור - שזכאי לבקר, להעיר ולהציג את טיעוניו כדי למנוע תקלה - לבלום מינוי זה או אחר, בלתי ראוי. בשנים האחרונות, עם התגברות הביקורת נגד המערכת המשפטית, ובעניינו כאן - נגד השופטים והתנהלות מערכת בתי המשפט בכללותה, עושה הוועדה לבחירות שופטים מאמץ, לפחות למראית עין, לשפר את דרכיה ואת אופן התנהלותה.

עו"ד דוד ליבאי הוא שהחל בתפנית, כשכיהן כשר המשפטים בתפקיד יו"ר הוועדה. ח"כ צחי הנגבי המשיך בכך - אם כי במתווה שאיפשר נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. שר המשפטים הנוכחי, מאיר שטרית, מוביל עתה גישה מהפכנית, שלא זכתה עד כה לגילוי של ממש. בשקט בשקט, שינה השר את סדרי ההצבעה בוועדה, ובכך יצר סיכוי ממשי להצבעה חופשית יותר מצד חברי הוועדה, ולקידום מינויים ממגזרים שונים. שטרית רואה עצמו כמהפכן. אחרי שהביא לקידום השופט אדמונד לוי מביתה משפט המחוזי לכהונת שופט בית המשפט העליון, הוא פועל למינוי שופטים ממגזרים אחרים. שטרית גאה בכך. בשיחה עימי אמר, כי הוא מתקן בכך עיוותים רבים השוררים שנים רבות: בישיבת הוועדה ביום א' (19.5.02), נבחר, לראשונה, מועמד בדאוי לכהונת שופט שלום; ושלושה עורכי דין מהמגזר התימני נבחרו לראשונה לכהונת שופט בית משפט שלום. אגב: "הנציג" הבכיר ביותר של העדה התימנית במערכת בתי המשפט, היה שמריהו כהן (ז"ל), שכיהן כמזכיר בית המשפט העליון שנים רבות. שופט לא היה, ואת זאת ביקש שטרית לתקן, ואכן תיקן [אגב: קיים ויכוח עתיק, האם נעשים מינויים מסוימים על בסיס סקטוריאלי/עדתי. השופטים אוהבים להכחיש. העובדות מדברות אחרת, י.י.].

הדיונים בוועדה נעשים, כאמור, תחת מעטה של סודיות. בשל זאת, אולי זו העילה שהדבר לא דווח רשמית. נפרט להלן את השינוי בסדרי ההצבעה/ההכרעה בוועדה עצמה: - הנוהג בעבר - התקיים דיון לגבי כל מועמד, ומיד לאחר מכן נערכה הצבעה גלויה. הדבר איפשר מניפולציות רבות הן מצד יו"ר הוועדה, והן מצד נציגות השופטים, והן, כמובן, מצד יתר חברי הוועדה. אם, לדוגמא, כללה רשימת המועמדים לבית משפט מחוזי חמישה מועמדים לשני תקנים, יכול היה הדיון להסתיים לאחר דיון בכשירותם של שניים ובחירתם. וכך, מועמדותם של יתר השלושה לא היתה עולה כלל לדיון בפורום המלא של הוועדה. מי ששולט בסדר הדיון (והצגת השמות) יכול למעשה לכוון בבחירת שופטים. די היה בדחיקת מועמד ראוי (ושאינו רצוי) לסוף הרשימה, כדי למנוע דיון בכשירותו למינוי הכל כך מבוקש. סדר הדיון לא נקבע רק על-ידי שר המשפטים, אלא, במקרים רבים, הוא נקבע ומושפע לבקשת נשיא בית המשפט העליון ו/או מנהל הנהלת בתי המשפט, המשתתף בדיון ואת כותב חלק מההחלטות; - הנוהג החדש - השר מציג לדיון את מועמדותו של כל אחד מהמועמדים. רק לאחר מכן נערכת ההצבעה על כל אחד מהמועמדים לאותם תקנים פנויים. לדוגמא: בבית המשפט המחוזי בתל אביב היו חמישה תקנים פנויים, ו-20 מועמדים לבחירה בישיבה (19.5.02). נתקיים דיון לגבי כל אחד מהם, בנפרד. לאחר מכן התבקשו חברי הוועדה לסמן בטופס שהוגש להם את שמות המומלצים שלהם (X ליד כל שם/מומלץ). הרשימות הועברו אל השר, והוא שמנה את הקולות לכל מועמד והכריז על המועמד שנבחר. שיטה זו מופעלת לגבי כל מחוז ו/או בית משפט שבו קיימים תקנים פנויים.

נקודה נוספת הראויה לציון/גילוי, היא העובדה הבאה: בשיטה החדשה הופכת למעשה ההצבעה לחשאית. קיימת מחלוקת רצינית האם שיטה זו ראויה במערכת משפטית, הממנה שופטים לעשרות שנים. קודם לכן היתה הצבעה גלויה. חברי הוועדה ראו מי מצביע ועבור מי. עתה מועברים הטפסים בהם מסמן כל חבר ועדה את בחירתו, ללא חתימה או שם חבר הוועדה. שיטה זו בעייתית, שכן היא מאפשרת לחברי ועדה מסוימים לעשות "דילים" מבלי להשאיר עקבות. ואולם, בצד השלילה, יצרה שיטה זו פתח להצבעה חופשית יותר, איש איש לפי צו מצפנו. כך, למשל, שופטי בית המשפט העליון: בעבר הקפידו השופטים להופיע כ"בלוק" אחד. הם סיכמו מראש (בישיבת כל שופטי העליון) בעד מי להצביע, וכך נהגו משל מדובר בנציגי איגוד מקצועי. הם לא באו לוועדה לשמוע (ואולי חלילה להשתכנע) ונהגו להצביע כגוש אחד. עתה, בשיטה החדשה, מתאפשר לכל אחד מהשופטים להצביע על-פי צו מצפונו, גם אם יתר שופטי העליון נושפים בעורפו. נודע לי, כי שיטה זו אכן הביאה לשינוי בדפוסי ההצבעה של חלק מחברי הוועדה: חברי הוועדה אינם מצביעים עכשיו כגוש אחד; כך גם שני השופטים האחרים בוועדה (מלבד ברק), שיכולים עכשיו להצביע גם למועמדים שחפצה נפשם, גם אם אלה אינם נמנים עם מומלצי הנשיא אהרן ברק.