רבות נאמר ונטען נגד השיטה הנהוגה במערכת המשפטית, לפיה שופטים היושבים בהרכב (שלושה, חמישה או יותר), נוהגים לצרף את חתימתם - "אני מסכים", ולעיתים קרובות, קרובות מדי, עושים זאת גם בלא שהשתתפו בפועל בכתיבת פסק הדין ו/או בפסיקה גופה.
חתימת אותם שופטים גורמת לא אחת לזילות ההליך השיפוטי, שכן היא נוגדת את החוק. המחוקק קבע הרכב של שלושה או יותר, מקום שנמצא כי דרושה הכרעה שיפוטית של יותר משופט אחד. מאליו מובן, כי כאשר שופט אחד כותב את פסק הדין והיתר מצטרפים ("אני מסכים"), בלא שהשתתפו בפועל בשקילת הדברים, בניתוח הטיעונים וכו', אזי מסוכלת כוונת המחוקק.
נקדים ונאמר, כי ההתנהלות הבעייתית אינה רק נחלתם של בתי המשפט החילוניים. הפעם אנו חושפים כאן ליקוי מהותי גם בעבודת בתי הדין; ולא "סתם" בית דין בעיירה צפונית רחוקה, אלא בית הדין הרבני הגדול. נראה כאן כיצד ליהטטו הדיינים הנכבדים בפסק דין, המצווה גירושין על בני זוג. לא פחות.
ביום 2.8.05 ניתן פסק דין על-ידי בית הדין הרבני הגדול, בפני הדיינים: הרב שלמה עמאר, נשיא (שהינו הרב הראשי לישראל, הספרדי), הרב שלמה דיכובסקי והרב עזרא בר-שלום. פסק הדין ניתן בערעור שהגיש פלוני נגד פלונית. "לדעת ב"כ הבעל, יש לחייב את האישה בשלום בית, ולדעת ב"כ האישה, יש לחייב את הבעל בגירושין, ולמנוע ממנו ראיית הבת ללא השגחה", נאמר בציטוט עיקרי הטיעונים.
הרב שלמה דיכובסקי שכתב את פסק הדין, ציין כי הוא מקבל את עמדת האישה. "האישה מואסת בבעלה מאיסות מוחלטת"; חוות דעת מקצועית קבעה: "אוי לעין ראתה זאת. להערכתי נבנתה טרגדיה אחת על גבי השניה"; "אינני יכול להתעלם מחוות הדעת הקשה של דעת המיעוט בבית הדין האזורי ביחס להתנהגותו של הבעל וחששה של האישה מסטיותיו בעניין הילדה...".
לסיכום, כתב: "יש לחייב את הבעל בגט, ואף להפעיל נגדו אמצעי אכיפה עד אשר יתן גט. הייתי מקציב לו 30 יום למתן גט מרצונו, ואם לא יאבה, אזי תיקבע ישיבה לדיון בהפעלת אמצעים יאלצוהו לעשות זאת".
הרב עזרא בר-שלום כתב: "מצטרף אני למסקנתו של כבוד הגד"ש דיכובסקי שליט"א, ובשלב זה לא אכתוב נימוקים נוספים. אם חלילה נצטרך לכתוב עוד פסקי דין אזי אכתוב את הנימוקים הנוספים".
בפסק הדין נכתב עוד, בשמו של הדיין השלישי, כביכול:
"נלע"ד [נראה לעניות דעתי, י.י.] שהדברים פשוטים ונכונים, וגם אני מצטרף לפסק הדין".
שלושת הרבנים חתמו על פסק הדין והלכו לביתם.
עם הינתן פסק הדין, ולאחר שהובא הדבר לידיעת בעלי הדין, קפץ הבעל כנשוך נחש. הוא הבין במהירות כי מדובר בפסק דין שגוי, ולגישתו פסק דין חמור, ממגמתי ולקוי. שכן הרב שלמה עמאר לא השתתף בדיונים ובהליך זה. הרב שלמה בן-שמעון הוא הדיין השלישי שהשתתף בהרכב. אם כך - מדוע חתם הרב עמאר על פסק הדין, כאילו השתתף בדיון? ויותר מזה: מדוע הוסיף משלו, וכתב: "שהדברים פשוטים ונכונים, וגם אני מצטרף לפסק הדין", שעה שברור שהוא כלל לא השתתף בהליך?
המקרה שלעיל מוכיח, למרבה הצער, את אפסותה של השיטה: שופטים/דיינים רבים חותמים "אני מסכים", מבלי שקראו באמת את דברי חבריהם. וכך נופלות טעויות מביכות המערערות עוד יותר את אמון הציבור בטוהר ההליך השיפוטי, ולעיתים, כפי שקרה כאן, גורמות למבוכה גדולה גם לדיינים עצמם וגם למערכת השיפוטית.
הבעל, כאמור, לא ויתר. לדידו, מדובר בהליך פסול יש לבטלו. ואכן, בשל פנייתו נאלצו הדיינים לערוך שינוי בפסק הדין. שמו של הרב עמאר נמחק, והוסף שמו של הרב שלמה בן-שמעון, שהסכים, איך לא, עם דעת עמיתיו. הדיין בן-שמעון לא הוסיף מאומה משלו לפסק הדין, למעט את הדברים הבאים:
"מצטער אני על התקלה שהיתה בתיק זה, שבטעות הוכנס התיק לכבוד הראשון לציון שליט"א למרות שהוא לא ישב בתיק כלל, ובוודאי שאין לחתימה זו ערך ומה גם שכבוד הראשון לציון ביטל את חתימתו כפי שהדרך לעשות. למעשה, אני ישבתי בתיק זה, ואני מצטרף למסקנה כי הבעל חייב לתת גט לאשתו כפי שפסקו חברי הרבנים שליט"א". לפסק הדין ניתן תאריך חדש: 20.9.05.
הבעל לא ויתר, וגם לאחר מכן דרש לבטל את פסק הדין. בקשתו נדחתה. בהחלטתם קובעים הדיינים, כי הבעל מעוניין כפי הנראה להפיק תועלת מן הטעות שנעשתה, ומעוניין להביא לביטול פסק הדין ולהעברת התיק להרכב אחר. ככל שנבדוק יותר את עצמנו, הרי מעבר לטעות שעלולה לקרות לא קרה כל דבר פסול. הדיין השלישי קיבל את התיק במסגרת הסבב המקובל להעברת תיק שנכנס לפס"ד בין הדיינים, אלא שבהגיע העת לחתימה על פסק הדין משום מה חתם על התיק דיין אחר...".
הדיינים הנכבדים אינם מדייקים, בלשון המעטה. בפסק הדין החדש לא הסבירו הדיינים, כיצד הציבור צריך להתייחס לפסיקתו של הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, שהצטרף בחתימתו לפסק הדין של שני עמיתיו הדיינים, ואף כתב על דבריהם: "הדברים פשוטים ונכונים".
