בימים אלה מונחות בפני הכנסת מספר הצעות חוק, שנועדו להגביל את כוחם של ברוני התקשורת בישראל: משפחת מוזס, פישמן, נמרודי ושוקן. ההצעות הוגשו על-ידי חברי הכנסת יובל שטייניץ ותמר גוז'נסקי. מבלי להיכנס לפרטים, נאמר זאת: ההצעות נועדו למנוע מגופי התקשורת הגדולים בארץ לשלב ידיים, וליצור ביניהם שיתופי פעולה העלולים לאיים על הדמוקרטיה בישראל. ואולם, עיון מדוקדק בהן מוביל למסקנה, כי ההצעות נועדו למנוע, וטוב שכך, בעיקר מידיעות אחרונות, להוסיף לגדול, לדרוס ולאיים בעוצמתו על הדמוקרטיה בישראל.
בידיעות אחרונות, שהינו מונופול בתחום עיסוקו (עיתונות כתובה), לא אוהבים זאת, מטבע הדברים. הם גם התנגדו ב-1995 לדרישתי מהממונה על ההגבלים העסקיים להכריז על ידיעות אחרונות כמונופולין (הם לא הצליחו בכך; הממונה הכריז, ומאז הם מוגבלים ברכישת עיתונים נוספים). לכן מגייסים עכשיו בעלי עיתון זה, ובמיוחד ארנון מוזס (עורך אחראי ויושב-ראש) חלק מאנשי המערכת של העיתון, כדי שיזעקו מרה.
אחד מהם הוא סבר פלוצקר, שהתראיין בתיק תקשורת (13.7.02) ובנימת דבריו איום כמעט גלוי כלפי המחוקק, לבל יעז, שומו שמיים, להכביד עולו ו'להתעסק' עם המונופול הדורסני הקרוי ידיעות אחרונות. פלוצקר אמר שוב ושוב, בשידור, כי חברי כנסת מנסים לפגוע בעיתון ידיעות אחרונות, בגלל שהוא חושף את מעשיהם של חברי הכנסת ואישי ציבור. הוא לא טרח להסביר, כי ההתנגדות מצד אישי ציבור לידיעות אחרונות נובעת, בראש וראשונה, מתחקירים מופרכים שפרסם ידיעות אחרונות, באופן דורסני וסנסציוני - כאלה שגרמו נזק כבד לציבור וגם לאמינותו, ובכלל - לפגיעה בציבור. מדובר, בין היתר, בתחקיר בפרשת עמדי-נתניהו (מאת מרדכי גילת); תחקיר על "מעלליו" כביכול של אברהם בורג (מרדכי גילת); וכזכור, התחקיר המופרך על אהוד ברק, כאילו ברק ברח והפקיר פצועים בפרשת צאלים (רמי טל ורונה רענן-שפריר).