|
בתי המשפט בישראל, הרשות השלישית (אחרי הכנסת והממשלה), זוכים עדיין לאמון רב - בקרב הציבור. עדיין, כתבתי, שכן משנה לשנה נראה כי האמון במערכת השיפוט, כמו גם במערכות אחרות - הולך ופוחת. הציבור מפסיק להיות תמים. ולא בכדי: העומס על השופטים גורם לעינוי דין ולהתמשכות משפטים במשך שנים רבות. והיכן שיש עינוי דין לא יכול להיות צדק. אם נוסיף לכך את הגילויים מעת לעת, על אתיקה קלוקלת מצד שופטים מסוימים (גם אם מעטים), ואת ההתנשאות מצד חלק אחר (גם אם מעטים); ואם נתייחס למה שנראה לרבים בקרב הציבור כהתערבות - בעיקר מצד בית המשפט העליון - בכמה עניינים פוליטיים מובהקים, נקבל הסבר ברור לתוצאה המבהילה: שחיקה באמון הציבור ברשות השופטת. במחוזותינו לא הופכים עולמות לאור האמור לעיל, אלא שהדבר שונה בתכלית כאשר התנהלות בעייתית מסכנת את עצמאותם של כמה שופטים, כפי שאנו חושפים להלן בפרשה הנוגעת לנשיאת בית משפט השלום בתל אביב-יפו.
|
|
אחד התפקידים הרגישים בית משפט השלום בתל אביב, המטפל בחלק ניכר מהעבריינות בישראל, מקיים תורנויות מעצרים. התפקיד מתחלק בין שני שופטים או יותר, אחד מהם הוא יחזקאל הראל, שמונה לפני כעשרה חודשים. בתפקידו שומע השופט הראל, בין היתר, בקשות מעצר רבות מפיהם של טוענים, ומכריע אם לקבל או לדחות הצהרות תובע. בפניו מתייצבים, כמעט מדי יום, טוענים או קציני מעצרים (מיחידות חוקרות), וגם תובעים ממדור התביעות במחוז תל אביב, שהוא, מטבע הדברים, אחד הגורמים הגדולים והחשובים, המגישים כתבי אישום בעבירות שונות. אין ולא יכול להיות ספק: תפקידו של השופט יחזקאל הראל הוא אחד הרגישים ביותר. הוא הקובע הם תתקבל בקשת יחידה חוקרת לעצור אדם - עוד בשלבי החקירה המוקדמים; והוא הקובע אם לתת ארכה של כמה ימים ליחידה החוקרת או למדור תביעות, כדי לאפשר להם להגיש כתב אישום, כשהחשוד בתנאי מעצר. שופט בתפקיד זה, הוא הקובע אם לשלול חירותו של אדם - בצדק, מחמת חשד ברור המובא בפניו ולצורכי חקירה; או חלילה מתוך מורא המוטל עליו והתבטלות שלו בפני גורמי החקירה. במצב זה, ברור כי אי תלותו של שופט, לא בגורמי החקירה ולא בעורכי דין המייצגים את החשודים, היא הדבר החשוב ביותר. לכך מכוון סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה, הקובע: "אי תלות - בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". על-פי החוק, שופט אינו כפוף בהחלטותיו לאיש. בכל הכבוד, גם לא לנשיא בית המשפט העליון, אלא ל"מרותו של הדין". אם שגה בהחלטתו, או שנמצא מי שמשיג על החלטה של שופט, רשאי הוא לערער בפני ערכאה גבוהה יותר. במקרה זה בפני בית משפט מחוזי. אסור, באיסור מוחלט, לפנות אישית אל שופט, ולהלין בפניו על החלטה שיפוטית מסוימת כדי שישנה החלטותיו או יתייחס אחרת לגורם המופיע בפניו לעתים תכופות, או להשפיע עליו - שלא במסגרת הדיון בתיק - לקבל החלטה אחרת. כל פנייה או הפעלת ללחץ, מתון או לא מתון עלולה להתפרש כאיום ו/או כסחיטה ו/או כ"השפעה לא הוגנת". סעיף 250 לחוק העונשין אף קובע עונש מאסר של שנה, על "המבקש להשפיע שלא כהוגן על תוצאותיו של הליך שיפוטי, בדברי שידול או בקשה הנשלחים אל שופט או אל פקיד בית המשפט...". בשנים האחרונות עסקנו רבות בניסיונות להשפיע על שופטים, שלא כדין, מצד גורמים חיצוניים. אך כיצד יש להתייחס לנשיאת בית המשפט השלום בתל אביב עדנה בקנשטיין, המטילה חיתתה על שופטי המעצרים וכופה עליהם החלטות שיפוטיות כרצונה? כיצד יש להתייחס ל"בחישות" מצד ראש מדור התביעות במחוז תל אביב, סגן ניצב אבי היימן, שיצר לעצמו ערוץ פתוח ופעיל בינו לבין הנשיאה בקנשטיין? כיצד אנחנו, כאזרחים, יכולים לישון בשקט כאשר השופט מרגיש מאוים וחושש מזרועם הארוכה של היימן ואנשיו?
|
|
"אוספים עליך חומר" מעשה שהיה כך היה. לפני כשבועיים הובל חשוד לאולמו של השופט הראל. התובע בתיק הגיש הצהרת תובע, וביקש כמה ימים כדי להגיש כתב אישום. השופט הראל דחה את הבקשה, ופסק על הארכת מעצר ב-24 שעות בלבד. התובע בתיק לא היה מרוצה. הוא רצה זמן ארוך יותר, ובינתיים שיוחזק החשוד במעצר. אך במקום לערער על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי, כפי שמאפשר החוק, הופעל הערוץ הבעייתי: בקנשטיין-היימן, או ליתר דיוק: "עדנה", המוכרת לנו מאירוע אחר כ"עדנל'ה" קיבלה קריאה מהיימן, ומיד "נחתה" על השופט הראל. לא היו שם צרחות, אך בהחלט נזיפות קשות, ובהן "אתה מעז שלא להיענות לבקשה הנכונה כל כך של התביעה המשטרתית". לו היה מדובר באירוע חריג, אולי היה ניתן לעבור על כך לסדר. אלא שממידע שהובא בפני עולה, כי אין זו הפעם הראשונה, וגם אין מדובר בשופט הראל בלבד מתברר כי השופטת בקנשטיין מפעילה דיקטטורה שיפוטית נגד שופטי מעצרים. היא מטילה עליהם מורא, וכך נקלע השופט, ובמקרה זה השופט הראל, למצב שבו הוא מאוים ועלול להתקשות למלא את תפקידו ולשמור על אי תלותו. אחרי הכול, מכיוון שהמשך כהונתו כשופט בכלל וכשופט מעצרים בפרט תלוי, לא במעט, בנשיאה בקנשטיין, הרי שפוטנציאל הנזק ברור ושקוף. כל אחד מאתנו יודע מה עלול לקרות כשאין לך גיבוי של הבוס. ובמצב זה, נראה כי להראל אין גיבוי. אחרת היתה בקנשטיין הודפת את פניותיו של היימן, הנוגעות להחלטות שיפוטיות, או כפי שאנחנו אומרים מקומותינו - "היא היתה זורקת את היימן מכל המדרגות". בקנשטיין מוסמכת, כנשיאה, להתערב בעניינים מינהליים ובניתוב תיקים, אך לא בהחלטות שיפוטיות לגופן. מדוע בקנשטיין מרשה לעצמה לנהוג אחרת? במדור התביעות במחוז תל אביב כבר מתלוצצים על חשבונו של השופט הראל, על "סדרת החינוך" שהוא עובר עתה, ובמיוחד על כך שדמו הותר. שם מספרים על היימן שמתרברב בפניהם על קשריו המיוחדים עם "עדנה". שמה של סגן ניצב טוני בן-דוד (קצינה במדור התביעות) נזכר גם הוא כמי שיודעת דבר או שניים בעניין זה. אולי אין פלא כי האיומים כלפי השופט הראל הפכו בעצם גלויים. "אצלנו במדור התביעות אוספים עליך חומר כדי להגיש אותו לבקנשטיין", נאמר אישית לשופט הראל. בדרך זו לוחצת התביעה המשטרתית על השופט. אם לא תתיישר לפי הקו שלנו, היינו: אם לא תחתום לנו על מעצרים, צווי חיפוש וכו', כפי שאנחנו מבקשים/דורשים, נדאג שתעוף מהתפקיד. אין מדובר באווירת שוחד, חלילה, אלא בעודף מוטיבציה מצד תובעים: להצליח בתפקיד, בכל מחיר, וכדי להצליח, צריך להביא תוצאות בצורת מעצרים ואישומים, גם במחיר סיכון חירותם של חשודים.
|
|
דרושה בדיקה דחופה המקרה לעיל אינו היחיד. השופטת בקנשטיין "מדריכה" גם שופטים אחרים אילו החלטות לקבל. אחד מהם נוגע להחלטה שיפוטית שקיבלה השופטת דורית רייך-שפירא. זו האחרונה דחתה בקשה של אחת היחידות החוקרות, וזכתה אף היא ל"הערה". נודע לי כי גם במקרה זה קיבלה בקנשטיין פנייה מגורם הקשור לתיק. אך שוב במקום להדוף את הפונה (לטענת המשטרה, ואת זאת אנחנו מקבלים - תיק זה אינו נוגע למשטרה אלא לרשות חוקרת אחרת), פנתה בקנשטיין אל השופט ירון בשן והדריכה אותו בערך כך: קבל את הבקשה ותתעלם מכך שהשופטת רייך-שפירא דחתה קודם לכן את הבקשה. ובמילים פשוטות: במקום לשלוח את הפונה לערכאת הערעור - רק שם ניתן לערער על החלטה שקיבל שופט בית משפט שלום - הסכימה בקנשטיין להפוך את ההחלטה, תוך קיצור דרך. התנהגותה של בקנשטיין מעוררת שאלות קשות, הטעונות בדיקה דחופה, הן מצד מנהל הנהלת בתי המשפט, דן ארבל, והן מצד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. גורמי חקירה הנוגעים לעניין מציינים כי התנהגותו של היימן מחייבת אף היא בדיקה דחופה, במיוחד לנוכח תפקיד שאליו הוא עובר בימים אלה - שופט בבית הדין המשמעתי של המשטרה. דוברת הנהלת בית המשפט, עו"ד תמר פול-כהן, מסרה בתגובה: "אין שחר לטענות המועלות. הקשר בין התביעה במחוז ונשיא בית המשפט באותו מחוז (בקנשטיין י"י) הוא עניין שבשגרה ומתקיים ערוץ פתוח. שמירה על עיקרון עצמאות השפיטה היא נר לרגלי כל המערכת, ובכלל זה נשיא בית המשפט השלום בתל אביב". דוברת מחוז תל אביב במשטרה, סנ"צ שולמית הרצברג, מסרה בתגובה: "אין שחר לטענות המועלות. ראש התביעה מקיים פגישות עבודה עם נשיאי בתי משפט השלום בתל אביב ובראשון לציון וסגניהם, שעניינן נושאים מינהליים בלבד. בכל הקשור בערעור על החלטות שיפוטיות, נוהגת התביעה המשטרתית, באמצעות הפרקליטים להגיש ערעורים לערכאות המוסמכות. באין מידע ספציפי על התיקים, לא נוכל להתייחס עניינית".
|
|
