תשמישי הקדושה של ביילין

במהלך חודש אוקטובר 2000 שיגר השר ביילין מכתב לעיריית שדרות, ובו הציג את שמות נציגיו המועמדים למועצה הדתית המקומית. ואלה השמות: משה פרץ, שהינו הבעלים של חברת פרץ בוני הנגב בע"מ; יהודה אוחיון, שהינו חשמלאי במוסך חברת פרץ בוני הנגב בע"מ. אוחיון מכהן כחבר במועצה כארבע שנים (מונה על-ידי פרופ' שמעון שטרית שהיה שר הדתות, המיודד אישית עם משה פרץ); והמועמד השלישי - דוד אזולאי, שהינו מחותנו של משה פרץ. אזולאי מכהן גם הוא כ-4 שנים. הנה כי כן: כל שלושת המועמדים עליהם הודיע כבוד השר "לפירוק משרד הדתות", קשורים בחברת פרץ בוני הנגב בע"מ. למרבה הפרדוכס, הם יהוו %45 מחברי המועצה הדתית המקומית וישמשו כזרועו הארוכה של כבוד השר ביילין במועצה הדתית. וכמו שאנו מכירים את הפעילות במקומות אלה, מדובר במינויים ובכיבודים הניתנים בדרך כלל ל"אנשי שלומנו". משה פרץ, אגב, כבר הודיע ברבים כי להערכתו - מינויו לכהונת יו"ר המועצה הדתית מונח ממש בכיס. הסיפור הזה לא היה ראוי לכיסוי עיתונאי נרחב, אלמלא מדובר לכאורה ביחסים של "יד רוחצת יד" המתקיימת כאן. וכאן אנו מגיעים ללב ליבו של הסיפור. אחרי הכל, חשוב להבין מה מניע את ביילין למנות דווקא את אנשי פרץ בוני הנגב בע"מ לכהונה ציבורית נחשקת אשר כבוד רב בצידה. מדוע ימנה דווקא אותם לתפקיד זה, שלו ניכרת חשיבות ציבורית ומעמדית בקרב אותם חוגים דתיים? ממידע שהובא לידיעתי מתברר, כי חברת פרץ בוני הנגב בע"מ ובעליה (משה פרץ) נמנים עם התומכים הנלהבים של מפלגת העבודה. ביילין נחשב אחד האישים המקובלים במקום. אין מדובר בתמיכה סתם, אלא בהעמדת רכושם ושירותיהם הטובים לטובת מפלגת העבודה, גם ביום פקודה (בחירות) וגם בימים כתיקונם. משה פרץ הינו חבר מפלגת העבודה. במהלך הבחירות לכנסת ה-15, לדוגמא, הוא העמיד לרשות המפלגה בית קרקע בשדרות שבבעלותו הפרטית, וזאת בעקבות שריפה שפרצה בסניף המפלגה ואשר כילתה את המבנה. רכבי החברה הופעלו גם הם כדי להשיג את המטרה. סניף המפלגה מתנהל גם בימים אלה מאותו בית פרטי המצוי בבעלותו הפרטית של משה פרץ. בחזיקת הבית נכתב בשלט גדול ומאיר עיניים: "סניף מפלגת העבודה, בית משה פרץ". מעבר לשאלה האם מדובר בעבירה לפי חוק מימון מפלגות (מתן טובת הנאה למפלגה בדרך של העמדת נכס לרשותה), עומדת השאלה האם רשאי ביילין למנות את מקורביו לתפקיד כה רגיש וכה חשוב במועצה הדתית, ובכלל: האם מדובר בעסקנות סתם, או בשחיתות של ממש. העובדה ששמו של פרץ נכרך בשמה של מפלגת העבודה, מלמדת כי אין מדובר בעסקנות סתם, שכן פרץ מנהל עסקים גדולים ביותר באזור, ומעת לעת הוא מבקש (ומקבל) היתרי בניה מהרשויות השונות. החיבור, איפוא, בינו לבין המפלגה, הוא חיבור שאינו מזיק לעסקים, מן הסתם.

במצב דברים רגיל, ניתן היה לצפות להתעוררות של עסקני המקום כדי לסכל את המהלך של ביילין-פרץ. אין חולק על כך, כי המועצה הדתית המקומית, באמצעות נציגיה, נועדה לספק שירותי דת ותשמישי קדושה לתושבי המקום, ולא, להבדיל - להעניק כיבודים למקורבי השר ביילין. הדעת נותנת, כי עסקני המקום אמורים היו לעמוד על מינוי חברי מועצה שייצגו את כל שכבות הציבור בשדרות, על גווניו השונים. אלא שבשדרות, עיירה דרומית קטנה, שבה נחשבת משפחת פרץ לשליטת המקום בשל עסקיה הגדולים באזור, המצב שונה בתכלית: ראש העיר עו"ד אלי מויאל, אשר ייצג בעבר כעורך דין את חברת פרץ בוני הנגב בע"מ, מושתק מלפעול כנגד משפחת פרץ. לאחר שמונה לראשות העיר, הועבר הייצוג לאחיו של עו"ד מוטי מויאל, המייצג את החברה גם בימים אלה בעסקים מסויימים. בשל המצב המיוחד הזה, לא נמצא מי שירים ראשו (לפחות פומבית) כנגד המינויים.

שר המשפטים יוסי ביילין פעל בשנה האחרונה רבות כדי לפרק את משרד הדתות. הטעמים שהעלה: הצורך לחסוך בכספים המשולמים מקופת המדינה, מניעת פוליטיזציה של שירותי הדת ברשויות המקומיות, ובכלל - ההכרח למזער את החשיפה לשחיתויות במועצות הדתיות, הכפופות למשרד הדתות. ביילין הניף נושא זה כדגל בפעילותו הפוליטית והציבורית. ערב הבחירות לנשיאות המדינה, הוא אף הצליח - בהתעקשותו לפרק את משרד הדתות - להבריח את אחרוני התומכים מקרב המפלגות הדתיות במועמדות שמעון פרס לכהונת נשיא המדינה. בינתיים חלף הזמן. השתנו הנסיבות. ביילין הקפיא את פעילותו בנושא זה, בהתאם להחלטת הממשלה, במטרה מוצהרת: למשוך את החרדים בחזרה לקואליציה, כדי שיתמכו במהלכי השלום של ממשלת אהוד ברק, שבה הוא חבר. עד כאן הכל נראה כמהלך לגיטימי - סוג של עסקנות פוליטית, תוך קביעת סדרי עדיפויות. אלא שמתברר כי ביילין לא מקפיד לשמור על פעילות נקיה במשרד הדתות. ממידע שהובא לידיעתי מתברר, כי ביילין לא נמנע מביצוע פעולות בלתי כשרות לכאורה, כנגדן הוא מטיף חדשות לבקרים. ולא סתם בלתי כשרות - אלא פעולות מוזרות אותן עשה תוך ניצול לרעה את תפקידו כשר הדתות. אפרט להלן את מעשיו: על-פי חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תוך 6 חודשים מהבחירות לרשות מקומית אמור שר הדתות לחדש את הרכב המועצה הדתית בתחומה של אותה רשות. ובענייננו - מדובר במועצה הדתית שדרות. המינויים שם התעכבו והם נעשים ממש בימים אלה. על-פי החוק, זכאי השר למנות %45 מהנציגים במועצה (3 נציגים), הרשות המקומית ממנה אף היא %45 מהנציגים במועצה (3 נציגים), ונציג אחד ממנה הרבנות המקומית. בהתאם לנוהג המקובל, שר הדתות אמור להתייעץ עם פרנסי המקום, היינו - עם ראש העיר, רב העיר ואחרים, כדי לבחור את האישים המתאימים ביותר לתפקיד. אחרי הכל, מדובר בגוף ציבורי שאמור לפעול בהרמוניה מלאה לטובת הציבור. אלא שביילין נהג במקרה זה בדרך מוזרה, כפי שיובהר להלן.

משה פרץ, שאת תגובתו ביקשתי, אישר את מרבית העובדות, אחת לאחת: "אני חבר לישכת מפלגת העבודה כבר שנים ויו"ר המטה בשדרות", אמר. "המינוי למועצה הדתית אינו בתשלום, אלא בהתנדבות". באשר לדירה שהעמיד לרשות מפלגת העבודה, אמר: "הסניף הקודם נשרף. זו דירה פרטית שלי. לא של החברה". האם קיבלת דמי שכירות? שאלתי: "מה פתאום" השיב. האם אינך יודע שמדובר בתרומה בלתי חוקית? שאלתי. פרץ השיב כי אינו יודע זאת, ומכל מקום הוא מרבה לתרום בשדרות. לדבריו, הוא תרם למועצה הדתית בניין אותו בנה בשטח של כ-1000 מ"ר. שווי הנכס לדבריו מגיע למיליון דולר. פרץ אינו רואה פסול במינויו כחבר המועצה הדתית, ובאי מסירת דיווח על התרומה שנתן למפלגת העבודה במהלך הבחירות ולמעשה עד ימים אלה. השר ביילין אמר בתגובה: "תפקידה של מועצה דתית הינו תפקיד ציבורי. ולכן גם המינוי למועצה דתית, הינו מינוי של איש ציבור. המועמדים של שר הדתות לכהן כחברים במועצה הדתית בשדרות, מקובלים על המועצה המקומית בשדרות, ואף אחד מהם לא יקבל שכר. מדובר בשלושה אנשים שתורמים מזמנם וממונם לציבור, ללא בקשת תמורה. מר פרץ, לדוגמא, בנה סככה לטהרה בבית העלמין בשדרות; אוחיון הינו חבר מועצה ארבע שנים, שמנהל את בית העלמין בשדרות בהתנדבות. הטיעון בעד מינוי השלושה היה שמדובר בשלושה אנשים, שמוכנים להקדיש מזמנם לטובת הציבור בשדרות ללא קבלת שכר והם מקובלים על קברניטי העיר, ולכן נעשה המינוי".