הצעת משרד האוצר לקצץ בקצבאות הבטחת ההכנסה ובהיקף ההטבות הנלוות אליהן, בלא התייחסות לעילת הזכאות ולמידת תלותם של הזכאים בקצבאות, לוקה בשטחיות מקוממת וכרוכה בפגיעה קשה מנשוא באוכלוסייה הנמצאת ממילא במצבי מצוקה קשים. כך מצויין במידעון הרשות לחברה ולכלכלה בהסתדרות החדשה.
להלן מספר נתונים על אופן ההתפלגות של אוכלוסיית מקבלי הבטחת הכנסה (156,090), והתייחסות להשלכות הגזרות החדשות עליהם, אם וכאשר ייושמו:
1. כ-37% ממקבלי הבטחת ההכנסה הן משפחות של עולים (שעלו לארץ מ-1990 ואילך). על כן, פגיעה בהם מהווה מעין נסיגה של המדינה ממחויבותה לקליטת עליה זו, שתלותה בקצבאות הבטחת ההכנסה מבטאת במידה רבה את קשיי הקליטה שלה.
2. כ-34% ממקבלי הבטחת ההכנסה הם יחידים עם ילדים (משפחות חד-הוריות). פגיעה בהם, גם יש בקרבם מספר כלשהוא של "עבריינים", מהווה בעצם פגיעה באוכלוסיית הילדים התלויה בהם, על לא עוול בכפם.
3. כ-29% ממקבלי הבטחת ההכנסה מוגדרים כ"בלתי ניתנים להשמה" (חסרי כושר עבודה או בעלי כושר עבודה מוגבל). על כן, כל גזירה שתוטל על אוכלוסייה זו, שהיא חסרת פוטנציאל תעסוקתי, לא תשיג דבר מלבד פגיעה סתמית בה.
4. כ-17% ממקבלי הבטחת ההכנסה הן משפחות עובדות ששכרן אינו גבוה דיו כדי לאפשר להן קיום מינימלי, ולשם השלמה הן נזקקות לגמלה זו. סביר להניח שגם עבור משפחות אלה, דיניות "הענישה" אינה במקומה, שהרי הן ממילא שייכות לשוק העבודה.
5. כ-52% ממקבלי הקצבאות הם בגיל 41 ומעלה, ו-27% מהם הם מעל גיל 51. הקיצוץ המוצע מהווה הכבדה נוספת על אוכלוסייה זו שהיא כידוע מופלית לרעה בשוק העבודה ומתקשה מאוד למצוא תעסוקה.
6. שיעור גבוה יחסית של מקבלי הבטחת הכנסה נמצא ביישובים "מוכי אבטלה". כך למשל, מספר המשפחות שמקבלות הבטחת הכנסה בנצרת (10,963), בשדרות (4,215), ובבית שמש (4,430), גבוה בערכים מוחלטים מזה שבתל-אביב (2,795 משפחות). אולם, אם קיים חשד (שטעון הוכחה) כי מדובר בנורמה חברתית בלתי רצויה, גם אז יש לטפל בה באמצעות מוסדות הרווחה ולא על-ידי ענישה כלכלית גורפת.
בחינת הנתונים על מקבלי הגמלאות להבטחת הכנסה על פני השנים האחרונות, מראה כי כ-40% ממקבלי הגמלה נשארים במערכת תקופה קצרה יחסית, שאינה עולה על שנה אחת, כלומר נזקקים לפתרון זמני למצוקתם ולא ממצים את מלוא זכאותם לקבלת קצבה זו (בניגוד לטענה לפיה מקבלי הגמלה מעדיפים לשבת בבית במקום לעבוד). גם עבור היתר, בהתייחס למאפייניהם כפי שהוצגו לעיל, מדיניות ענישה קולקטיבית תהיה קרוב לודאי חסרת תועלת וללא כל ספק מבישה.
כאמור, נסתרות מעינינו "נפלאות התבונה" הכלכלית והחברתית של אנשי האוצר.