ישבתי ברחוב המרכזי של תל אביב וחיכיתי לו שהוא יעבור. אני, אורה שניאור, שכל חיי מעולם לא חיכיתי לאף אחד, אני שתמיד חיכו לי והייתי מאחרת, אני שכל הגברים בתל אביב היו יושבים על הספסל רק כדי לראות אותי עוברת בדיזנגוף, אני ישבתי עכשיו על הספסל בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי וחיכיתי שהוא יעבור, חיכיתי שדובל'ה גרונדמן יעבור ויגיד לי שלום.
גם היום, כבר שלוש שנים אחרי שהוא קיבל את תפקיד המפיק הראשי של התוכנית "היסטוריה עם רבקה מיכאלי" ובעקבות השדרוג המשמעותי בשכר, עזב את הדירה, ועבר לדירה מרווחת ומפוארת בשד' נורדאו, גם היום אני עדיין זוכרת אותו, את תווי פניו, את שיערו השחור, את החיתוך הסקסי בדיבור, גם היום עוד אין לי חבר.
בעודי יושבת על הספסל, מחכה כמו איזו מסכנה שהוא יעבור ויתן לי קצת תשומת לב, בוהה במבטי על דובל'ה שעמד מולי והסתכל בי, לא מבין למה אני מדברת עם עצמי ומחייכת, וזה בכלל לא היה הוא, אנשים חלפו על פני מחייכים לעברי במבוכה, ודאי חשבו שאיזו משוגעת ברחה מבית משוגעים, כך ישבתי שעה ארוכה, השותף החדש שלי לדירה (תמיד יש לי שותפים, אני הרי לא יכולה לחיות לבד) יצא מהבניין ושאל לשלומי, עניתי לו ששלומי טוב, הוא המשיך ללכת, הוא ידע שלא כדאי לו להתעסק איתי.
לנגד עיני צף ועלה המקרה ההוא מלפני שלוש שנים, אז גם קיבלתי את התוכנית הראשונה שלי, זה היה טוק שואו בשם, "שיחות חולין עם אורה שניאור".
השעה היתה שלוש דקות לשש, התוכנית הראשונה שלי עמדה להתחיל, התארחו בתוכנית הזאת, גדי יגיל, מוני מושונוב, טומי לפיד, ונער בן 17 בשם חגיא זינגר שזכה בחידון ספורט בערוץ 1. התוכנית התחילה ואני כהרגלי, הייתי מדהימה, התוכנית התנהלה כהלכה, אני ישבתי בכורסא הישנה שלי(אני אוהבת לשמור על הזכרונות הישנים שלי) והזעתי מעונג כשפתאום צילצל הפלאפון שלי.
"שלום מדבר דב גרונדמן, אני מתקשר בקשר למודעה בעיתון, האם אני מדבר עם הבחורה שגרה בדירה?"
"כן, מדברת אורה, תראה אני באמצע משהו עכשיו (התוכנית שלי הרי יותר חשובה מהכל) תוכל להתקשר עוד שעה?"
"לא, אני מאד ממהר ואין לי זמן עוד שעה, אני מעוניין לראות את הדירה שלך עכשיו".
"תראה אתה אחד הבחורים הכי חצופים שיצא לי להיתקל בהם, אתה לא מתבייש?".
"גברת, דירה כמו הדירה שלך יש בעשרות, ככה שזה או עכשיו או לעולם לא".
"טוב, תגיע, נו, הדירה נמצאת ברחוב ז'בוטינסקי 20".
"או אה זה מצויין, אני יגיע תוך שניות, למה אני גר בסוקולוב".
פתחתי לו את הדלת, מולי עמד בחור גבוה, בערך כמטר ותשעים, אני לא יודעת למה, אבל הדבר הראשון ששאלתי אותו היה, מה המזל שלו, הוא ענה לי שזה לא ענייני ושאל אם אפשר לראות את הדירה כי הוא נורא ממהר, שאלתי אותו אם הכל בסדר ואם הוא רוצה כוס מים, הוא ענה לי שהוא לא צמא ושהוא מבקש לראות את הדירה כי הוא נורא ממהר.
בדרך כלל כשאני עצבנית, נדמה לי שהראש שלי נהיה יותר גדול בגלל הוריד שמתנפח שם, באותם רגעים כשראיתי אותו היה נדמה לי שהרצפה רועדת מרוב עצבים, פתחתי חלון.
הוא הסתכל עלי, ניכר בו שזה לא ממש עושה עליו רושם התגובה הזועמת הסמויה שלי, הוא ביקש בפעם השלישית לראות את הדירה. לאחר שהראיתי לו את הדירה, שוחחתי איתו קצת על-מנת לעמוד על טיבו, סיפרתי לו שבנערותי הייתי כתבת במעריב לנוער, הוא בתגובה ציין שבגיל 15 הוא הופיע בפיצוחים, הקירות רעדו.
הדירה היתה שלי, או יותר נכון של אמא שלי שירשה אותה מסבתא שלי. אמא שלי אישרה את כניסתו לדירה ואחרי שבועיים הוא נכנס. כבר מהרגע הראשון, לא סבלתי את הנוכחות שלו, היתה לו איזה פוזה, איזו הליכה של כוכב טלוויזיה והוא כולה היה שומר מסריח והוא גם היה מסריח בלי קשר, בגלל זה לא נתתי לו להשתמש במכונת כביסה שלי.
כל ערב באותה שעה בדיוק הוא היה מכין לעצמו ארוחת ערב שכללה (בכל פעם, לא יאמן) מלווח, חביתה, חזה עוף, מלפפון, עגבניה (את המלפפון והעגבניה הוא היה שם בצד, ואת שאר האוכל הוא היה מתבל במיונז) ככה כל ערב שבעה ימים בשבוע, באיזשהו שלב שאלתי אותו למה הוא לא מגוון קצת את הארוחות ערב שלו, הוא ענה לי שעם כל הכבוד, זה לא ענייני ושאת האף אני אדחוף למקומות אחרים ולא לצלחת שלו.
דבר נוסף שגרם לי לסלידה רבה ממנו, היה, הדיונים הממושכים שהוא קיים בשירותים, מסתבר שדובל'ה שלנו, היה מרבה לשבת בשירותים, בזמן שאדם ממוצע יושב בשירותים עשר דקות פלוס מינוס, דב היה נוהג לשבת שם, מינימום ארבעים וחמש דקות ולפעמים אפילו יותר, שאלתי אותו פעם, למה הוא יושב שם כל כך הרבה זמן, הוא ענה שהוא מתנצל על אי הנעימות אבל מה לעשות זה המצב ואם יש לי בעיה עם זה אני יכולה להתקשר לאמא שלי, עניתי לו שאם עוד פעם אחת הוא ישב שם יותר מעשר דקות, אני אשפוך עליו מבחוץ מים, הוא ענה לי: "יופי ככה יהיה לי בידה". הסמקתי.
כל הזמן שהוא היה בדירה נטפלתי אליו ולא נתתי לו לנשום, אני מוכרחה לציין שהוא עמד בזה בצורה מעוררת כבוד. היה לי בנוסף תחביב להציץ לו לחדר דרך החור שבדלת, כך הייתי כל ערב מסתכלת עליו במשך חצי שעה, לרוב הוא או היה משחק בפלייסטיישן שלו כמו איזה ילד בן שלוש, או שלחילופין הוא היה צופה במשחקי כדורסל בוידאו שלו.
באיזשהו מקום די חיבבתי אותו, אבל הוא היה כזה צנון, זה היה כל כך מפתה להציק לו, ואכן הצקתי לו, הוא סיפר לי פעם שהוא היה קצין בצנחנים, אבל אני בטוחה שגם בקורס קצינים לא טירטרו אותו ככה, אני חושבת שאת מה שאני העברתי אותו שם הוא לא ישכח לעולם.
זה התחיל כבר בהתחלה שלא נתתי לו להשתמש במכונת כביסה, אחרי זה כל פעם שהוא היה נכנס לשירותים הייתי מאיימת עליו כל עשר דקות שאני שופכת עליו משהו מבחוץ (פעם אפילו שפכתי...). הדבר הבא היה לפתוח לו את הדלת של המקלחת באמצע המקלחת שלו, ולבסוף הייתי מגבירה בכוונה את הטלוויזיה בחדר שלי כדי להפריע לו לישון.
יום אחד הוא בא אלי למטבח והודיע לי שהוא קיבל את תפקיד המפיק הראשי בתוכנית של רבקה מיכאלי ושבעקבות זאת הוא עוזב את הדירה ועובר לדירה לבד בשד' נורדאו, כי הוא מרוויח עכשיו משכורת מספיק גבוהה בשביל לגור בדירה לבד, בנוסף הוא ציין שאני אחת הבחורות הכי מגעילות שהוא פגש אי פעם ושהוא יכול להבין למה אין לי חבר, הוא המשיך ואמר שאולי בטלוויזיה אני עושה רושם של בחורה נורא "איכותית" אבל מה שהוא ראה במציאות זה כל כך שונה ושפשוט בא לו להקיא ממני. אחרי שבוע הגיעה המשאית לקחת את הציוד שלו, והוא עזב את הדירה.
כל הלילה ישבתי בחדרי ולא יכולתי להפסיק לבכות, אני הייתי על פסגת העולם, הביקורות שיבחו את התוכנית החדשה שלי, הרייטינג היה בשיאו, ההצעות זרמו בשפע וכך גם הכסף, אבל דובל'ה עזב אותי, הבחור הראשון שלא פחד ממני עזב אותי.
לא יכולתי להשלים עם זה, ארבעה חודשים שלמים עקבתי אחריו בזמן שהוא היה חוזר מהצילומים, הייתי רואה אותו מגיע לדירה שלו תמיד עם אותה בחורה, שכנראה היתה חברה שלו.
גם הייתי יושבת על הספסל בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי ומחכה לו שהוא יעבור ויתן לי קצת תשומת לב.
