לאף אחד כבר אין זמן, זה מצרך נדיר בימינו. בגלל זה אנו מעדיפים לכתוב מכתב, כי למכתב אי אפשר להגיד: "מצטערים, אין לנו זמן בשבילכם כי אנחנו באמצע ישיבה/הפסקה/כל דבר אחר שגורם לנו לדחות אתכם". מכתב לא מבין דברים כאלה ולא חוזר בהכנעה למקומו. אז כתבנו מכתב, אולי גם כי חלק מאיתנו מעדיפים להתבטא בכתב לשם שינוי ולא לחזור על אותם דברים שוב ושוב מול פרצופים ריקים ומהנהנים. כי כבר אמרנו לכם את זה, וחזרנו ואמרנו והבהרנו שבפעם הבאה כבר לא נוכל לסבול את זה אבל מסתבר שעם קצת כוח ובירוקרטיה אפשר הכל. אפילו את הבלתי אפשרי.
אנו כותבים כאן את שירת התסכול, העצב, הזעם והבושה שאנו חווים (בסדר הזה) כשאנו רואים את "חברינו" לספסל הלימודים מענים, מזלזלים ומתעמרים בצוות המורים.
אבל מה, התמימות שלנו נגמרה. התמימות שלנו עזבה בטריקת דלת את האיזור כשצפינו בכם חוזרים ומתחנפים, חוזרים ומבטלים את עצמכם בפני תלמידים אלה. אולי פרח מזכרונכם, אבל כלל מספר 1 בפסיכולוגיה וחינוך הוא: התחזית הטובה ביותר להתנהגות בעתיד היא ההתנהגות בעבר. כמה פעמים מותר להגיד: "אופס, טעיתי אבל זה לא יחזור שנית"?! הדבר הזה מוזיל את תדמיתכם בפני התלמידים. העובדה שאתם לא שמים קו אדום, שאתם לא מוכנים לאכוף את החוק כשמגיעה השעה לעשות זאת והאימפוטנטיות של המערכת.
מתרחשת כאן תסמונת האישה המוכה, זאת שחוזרת לבעלה המכה, חוטפת ואחרי שהיא הולכת לבכות לבד בחדר מחליטה שזה לא כ"כ נורא והוא באמת בחור טוב, רק שהחיים לא ממש הולכים לקראתו.
לנו נמאס. נמאס מהזלזול של התלמידים, מדלות החומר, נמאס ממורים שמנסים להיות סחבקים על חשבוננו, נמאס לנו למרוח חומר של חודשיים על חצי שנה. נמאס לנו משיעור היסטוריה שבו עוצרים כל שניה בממוצע כי מישהו שעד עכשיו דיבר נזכר שהמשיכו בלעדיו והוא דורש שהמורה תחזור על המשפט האחרון ועכשיו! נמאס לנו להרגיש מאויימים ולחשוב 10 פעמים לפני שאנחנו פותחים את הפה לומר את דעתנו. נמאס מצעקות, פריצות, הפרעות וזלזול.
בסך הכל אנחנו דורשים כמה חתיכות מהעוגה המעופשת למחצה שאנחנו שותפים לה (בכל זאת) כי הבנו על בשרנו שאם לא נדחוף, נצעק ונטפס על גופות אקראיות לא נקבל ולו פירור אחד מהמגיע לנו. וזה ממש לא הסגנון שלנו.
אם אתם רוצים לדעת מי אנחנו אתם לא זקוקים לשמות. פשוט, כנסו לכל כיתה אקראית וחפשו את הצעירים עם פרצוף של מבוגרים שיושבים בשקט בצד עם עט ביד ומבט מתוסכל בעיניים.
