אולי אתם צוחקים עכשיו כשאני מכנה את האינטרנט כחבר קרוב. כידוע, האינטרנט זה רק רשת מחשבים, ומחשבים עדיין לא ממש מוגדרים כחברים, אלא כקופסה עם המון כבלים וקופסאות יותר קטנות. אבל ברור שאני לא מדברת על המערכת עצמה, אלא על תרומתה הגדולה עבורי. כאשר אני חושבת על זה, האינטרנט שינה את חיי מכל הכיוונים ובכל התחומים בצורה משמעותית.
הכל התחיל לפני... נראה לי משהו כמו 15 שנה, אולי קצת פחות. כל הזמן חיכיתי לאינטרנט והמחיר היה גבוה. חיכיתי וחיכיתי ובסוף אכן קבלתי חיבור לאינטרנט. מיד התלהבתי. התקנתי כמעט ישר אייסיקיו ומהר דאגתי ללמוד בניית אתרים ברמה הבסיסית. ידיד רחוק לימד אותי להשתמש במחולל של נטסקייפ (אם מישהו זוכר את זה) ואני הכנתי את אתר הבית הראשון שלי. הייתי מקוונת ומאז חיי השתנו בלי היכר.
התחלתי להביא קישורים לאתר הבית שלי והתגובות היו ממש חיוביות. הרגשתי בקצה העולם, סוף-סוף אני טובה במשהו, והכי נחמד שכל העולם יכול לראות זאת ויחד עם זה איש לא מכיר אותי. אני יכולה להיות עצמי, אך איש לא יידע על המוגבלויות שלי, איש לא יידע שאני נכה. אני מאוד שמחה. וכך הכרתי עוד ועוד אנשים, דוחה את הקץ של ההכרויות עד אותו בחור. קראו לו יוני ואני נדלקתי.
עברנו לשוחח בטלפון ולקראת הפגישה סיפרתי לו שאני נכה. הוא לא התרגש וציפיתי בכיליון עיניים לפגוש אותו. לא ידעתי למה אני מכניסה את עצמי. זו היתה הפגישה הראשונה שלי והפגיעה הראשונה. הוא הגיע אלי הביתה ודברנו קצת, אך היה ממש ברור שזה לא זה. מאז ציננתי את עניין ההיכרויות ושמרתי על הוירטואליות. הרגשתי שנכוותי מספיק.
ההקפאה לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן. לאחר שהחבר הראשון שלי נסע לחוץ לארץ ורשמית נפרדנו, חזרתי לרשת לאתרי ההיכרויות.
באותו זמן בניתי את האתר המדריך האינטרנטי לנכה והייתי מאוד גאה בעצמי. האתר מאוד הצליח ואפילו הראו אותו בזומביט ודיברו עליו ברדיו. הייתי בענן התשיעי וידעתי שוב, שמצאתי את עצמי ורק באינטרנט.
במקביל, התחלתי עם כל ההיכרויות, כבר באתר היכרויות לנכים. היו לי דייטים בערך כל שבוע והיה מעייף עד שהכרתי את חברי השני דרך האינטרנט. הכרנו, התאהבנו והיה לנו טוב יחד. הוא גר בערד. ואני במרכז. אומנם הוא היה מגיע אלי לסופי שבוע, אך גם לי היה קשה להגיע אליו וגם לא הראה שום נכונות לעבור וכל פעם דחה את העניין. יצאנו כמעט שנתיים, אך בסוף התחילו המריבות. הרגשתי שאנו מתרחקים רגשית, כאילו המרחק הפיזי לא הספיק. הקשר נכשל ואני חזרתי לאתר ההיכרויות מיואשת מתמיד,
בתקופה זו, אבל האינטרנט סייע לי הרבה מהמצופה. מצאתי עבודה בנגישות ישראל כמתכנתת אינטרנט. במקביל ניהלתי את פורום נכים בוויי-נט. עבודה זו בהחלט פתחה לפני עולם חדש לגמרי. גם הייתי הרבה יותר עסוקה וגם הכרתי הרבה מאוד אנשים. התחלתי עם מפגשי הפורום שנתנו לי סיפוק ואושר רב. הייתי בפיסגת העולם בעיקר כשהסכמתי לעזור לארגן מסיבת היכרויות לנכים. במסיבה זו הרגשתי לא פחות ולא יותר כמו סינדרלה. רקדתי כל הזמן והרבה התחילו אותי, הרגשתי נשית ומושכת. הרגשה ממש נדירה אצלי. אם זה לא מספיק, גם צולמתי לכתבה בחדשות בערוץ 1 והאושר שלי לא ידע קץ. חשוב לי גם לציין, שתקופה זו פתחה אותי ושינתה אותי לגמרי. מאדם סגור שבקושי אומר שלום, הפכתי לחברותית ופעם ראשונה בחיי שבאמת אהבתי את עצמי ואהבתי את חיי. תקופה פשוט נפלאה ויש לי להודות רק לאינטרנט.
אין מה להגיד, הוא בהחלט חבר אמיתי.
גם עכשיו האינטרנט עוזר לי מתמיד. לאחר שבזכותו מצאתי את עבודתי הנוכחית, כמידענית במילבת, עוזר לי בתחום הכי חשוב בחיי – הכתיבה.
התחלתי עם הכתיבה עוד בזמן עבודתי בנגישות ישראל. אני זוכרת בדיוק מה קרה. מנהל פורום זוגיות בוויי-נט הציע שיתוף פעולה בין הפורומים וביקש שאכתוב מאמר ונמשלב בין הדברים. אני כתבתי את נכים וזוגיות ולתדהמתי המאמר קיבל הרבה מאוד תגובות טובות. סוף סוף הרגשתי שמצאתי ייעודי. מעט לאחר מאמר זה כתבתי גם את נכים ותעסוקה, וגם מאמר על מסיבת החלומות שלי, מסיבת ההיכרויות. הכתיבה טסה לה והתחלתי לכתוב טור אישי בעמותת נגישות ישראל. מאז כתבתי עוד כתבות באתרים שונים וכל כתבה סיפקה לי אושר רב. בהחלט מצאתי מקומי.
לאחרונה, כפי שרובכם כבר יודעים, אני פרסמתי את מיכל באתר נגישות ישראל, ולקחתי את עניין הכתיבה לשלב הבא. בעוד אני ממשיכה לכתוב כתבות באתרים שונים: צעקה חברתית, מגזין פשוט, דרך המילים וכמובן נגישות ישראל, ונראה שבקרוב אתחיל גם לכתוב באתר רשימות. פתחתי גם בלוג בישרא-בלוג עלי והכתיבה ופתחתי אתר בית.
במקביל אני מנסה הצלחתי גם מחוץ לאינטרנט ונראה שזה מתקדם לאט ובטוח. מבטיחה לעדכן אתכם בהמשך הטור.
