כל בני הכיתה החדשה התאספו בבית של שחר. החשמל היה באוויר למרות שכולם התנהגו כרגיל, מחכים שהוריו של שחר יפנו את הבית. החיוכים היו אמיתיים, אבל התלווה אליהם מתח אמיתי. כולם ידעו. היום תהיה ההגרלה הגדולה.
שחר היה המלך הבלתי מעורער של הכיתה. שחקן הכדורגל הכי טוב בכיתה, שלא בחל בשום אמצעי כדי להשיג את מה שרצה. כולם ידעו שמי שימרה את פיו של שחר, ישלם מחיר. הוא היה מושא הקינאה של כל הבנים. זה שיושב במושב האחורי של האוטובוס בטיול השנתי, בדיוק באמצע. ואם מישהו בטעות התיישב שם, כששחר היה מתקרב, הוא היה מתגלץ' הצידה באלגנטיות, כאילו עובר מרצונו.
דני ישב בצד מקופל. בניגוד לשחר, הוא היה חדש בכיתה. ילד ממוצע, מעט שמנמן וביישן, שלמען האמת לא במיוחד הצליח להסתדר חברתית. אפילו למסיבה הזו הזמינו אותו רק אחרי שהמורה ענת הודיעה בשיעור חברה: "אצלי תהיה כיתה מגובשת. לא עושים מסיבות פרטיות". דני ידע את זה, אבל אמא שלו אמרה לו שרק ככה הוא יצליח להשתלב בחברה.
זה לא שבאמת היה לה אכפת. כל מה שהמורה ענת רצתה זה ללכת הביתה. אבל היא ידעה שככה היא תקבל פחות תלונות מההורים של הילדים שלא הוזמנו בערב ההורים הבא.
שחר ניסה למרוד. להסביר למורה ענת שלכל אחד יש את החברים שלו, ושלא ניתן להכריח אותם להזמין את כולם. היא לא היתה מוכנה לשמוע והודיעה שתעניש בחומרה את מי שיארגן אירוע פרטי. מול איום כזה, אפילו שחר נשבר.
אם להיות כן, דני לא סבל את שחר מהרגע הראשון. משהו בשחר שידר לו שהם לא יסתדרו. זה לא היה כל כך יוצא דופן. הוא לא סבל חלק ניכר מחבריו לכיתה החדשה, ולמעשה די הצטער על כך שהוריו החליטו לעבור דירה, דווקא עכשיו, כשסוף סוף התחיל להתרגל לכיתה הקודמת.
בתחילתו היה הערב עדיין רגוע. בני הכיתה התיישבו בסלון וצפו בסרט. דני כבר ראה את הסרט הזה פעם, אבל העדיף כמו תמיד לשתוק. הוא ידע שהדעה שלו לא ממש נחשבת. מדי פעם הוא הציץ לעבר מיטל, ילדה רזה וביישנית שדווקא כן הסתדרה חברתית.
היו לה שיניים די בולטות אבל זה לא הפריע לו כי היא היתה ממש נחמדה. הציפורניים שלה היו מאוד מטופחות ועדינות, ודני תמיד חשב לעצמו שאם אחת נשברת היא בטח לא בוכה, אבל ממש עצוב לה. היא כמעט אף פעם לא פתחה בעצמה בשיחה עם מישהו, אבל כשפנו אליה היא תמיד היתה עונה ברצון ועוזרת בשמחה.
למרות שהיתה מאוד נחמדה, דני כמעט אף פעם לא דיבר איתה. בפעמים הבודדות שמצא תירוץ לפנות אליה, היא ענתה ונראה היה לו שברצון, דבר שגרם לו לחשוב שהיא ממש מלאכית ביחס לשאר הכיתה. מדי פעם המבטים שלהם נפגשו והושפלו תוך שניה.
לקראת סיום הסרט כבר אפשר היה לחוש שהמתח באוויר מתעצם. שניר, שאותו דני באמת לא סבל, שאל מי מוכן לעזור לו לארגן את ההגרלה. זה לא שהסרט עניין את דני, אבל הוא העדיף לשתוק ולא ללכת לעזור לשניר. שאר בני הכיתה נהגו בצורה דומה, ולבסוף קם רק שחר והשניים יצאו אל החצר.
הסרט נמשך אבל אף אחד כבר לא היה באמת מרוכז בו. אווירת ההגרלה הוציאה את כולם מהריכוז והם הסתכלו אחד על השני בחשש. אף אחד לא היה בטוח מי הוא הזוכה המועדף עליו, אבל לכולם היתה רשימה של אנשים שהם לא רצו שיזכו. ככה זה בגיל הזה. ואולי בכל גיל בעצם.
כשהסתיים הסרט יצאו כולם אל החצר האחורית של שחר. דני חשב לעצמו שזה באמת מדהים איך מזל אמור להיות משהו אקראי, שמתחלק באופן שווה, אבל למעשה, לאנשים מסוימים יש את כולו. שחר היה גם מלך הכיתה. אבל היו לו גם הורים כאלו מתחשבים וגם בית ענק. כל כך ענק, שבחשיכה ששררה, אי אפשר היה לראות את קצה הגינה מהמקום שבו עמד.
החושך, דבר שרק תרם לאווירה ודני הרגיש שהוא מתחיל להילחץ. מה יקרה אם הוא יהיה הזוכה? כשהעיניים שלו סוף סוף התרגלו, הצליח דני לזהות את שחר ושניר עומדים ליד בור שחפרו, ואשר לידו העמידו ערימה מאולתרת של אבנים. מעין מקדש כזה, הוא חשב לעצמו על הערימה ישבה קופסא ובה ערימה של פתקים.
כולם כבר ידעו את הכללים. מבין הפתקים היו שלושה שסומנו באדום. השלושה שיקבלו אותם ימשיכו לשלב הבא. אחד מביניהם יהיה הזוכה.
בניגוד להגרלות רגילות, אף אחד לא נהנה מהאווירה והציפיה. כולם רצו כבר לסיים את האירוע.
"איל", הקריא שחר את השם הראשון. איל ניגש אל הקופסא ובידיים רועדות הוציא משם פתק. שחר סידר את שמות התלמידים בכיתה לפי סדר האלף בית. "אני מזכיר לכם שאסור לפתוח את הפתקים עד שכולם לקחו פתק", אמר שחר בטון שהבהיר לכולם שלא כדאי להמרות את פיו.
"אמירה", המשיך שחר, וגם היא ניגשה.
קריאת השמות נמשכה לאט, עד שהגיע תורו של דני. הצמרמורת שעברה בגופו כשניגש אל התיבה, הפתיעה אותו. כשהיה ממש צריך לבחור הרגיש שהדם בגוף שלו הפסיק לזרום. זה היה רגע גורלי. הוא היסס לרגע, ובסוף פשוט שלח את ידו, בחר פתק, וניגש איתו חזרה אל המקום שבו עמד. בזווית העין ראה את מיטל בוחנת אותו. היא עשתה לו מעין סימן עם הראש שלא הבין, אבל החזיר באותו סימן.
"מיטל", קריאת השם הקפיצה אותו מחלום, ודני הרגיש שזיעה קרה זורמת לו על המצח. מיטל ניגשה אל התיבה ובהיסוס בחרה פתק. המבטים שלהם הצטלבו פעם נוספת. עם מעט ביטחון שהצליח לאגור, דני חייך אליה. היא ניסתה לחייך בחזרה אבל ניכר עליה שהיא במתח.
בני הכיתה עמדו בדממה, כשרק קריאת השמות מפרה את השקט המופתי. "שחר", הקריא שחר את השם של עצמו, ולקח פתק בהפגנתיות. "שניר", הוא קרא, ושניר ניגש ולקח את הפתק האחרון בתיבה.
אחרי שניה נוספת של דממה הודיע שחר: "אפשר לפתוח את הפתקים". בידיים רועדות פתחו כל בני הכיתה את הפתקים, מציצים ימינה ושמאלה כדי לנסות לראות מיהם השלושה שימשיכו לשלב הבא.
דני היה מרוכז במיטל. רק אחרי שראה שפתחה את הפתק שלה ונרגעה, הרשה לעצמו לפתוח את שלו. הוא הסתכל עליו בהלם. במרכז הנייר היתה נקודה אדומה. "כל מי שיש לו נקודה אדומה, שיגש אלי", הודיע שחר.
שניר היה הראשון שצעד קדימה, בהיסוס. אחריו הזדחלה יעל, בחורה שלדני היה הרבה מה לומר עליה, אבל לא זה הזמן לדון בהם. אחרון צעד דני, מרגיש שהרגליים שלו רועדות, מתקשות לנשוא אותו. הוא לרגע לא העז להעלות בדעתו שיהיה בין השלושה הראשונים. האצבעות של מיטל היו בפה שלה, למרות שבדרך כלל לא נהגה לכסוס ציפורניים. דני חשב לעצמו שחבל שבגלל המתח היא תהרוס את הציפורניים היפות שלה, אבל התבייש לדבר כשראה שעיני כל הכיתה נעוצות בו, בשניר וביעל.
"יש לי ביד שלושה מקלות", אמר שחר. "אחד מהם קצר מהאחרים. זה שיקבל אותו הוא הזוכה".
יעל ניגשה ראשונה אל שחר ומשכה מהיד שלו מקל. הוא היה ארוך. היא הסתכלה עליו שניה, ואז דמעות מילאו את העיניים שלה. היא כמעט התמוטטה אל הרצפה, אבל שרון, חברתה, ניגשה אליה ועזרה לה ללכת לעבר המרפסת.
שניר ודני הסתכלו אחד על השני. כל הכיתה בהתה בהם, בדממה. דני רצה להסתכל לשניר בעיניים, אבל הוא לא העז, אז הוא רק השפיל את מבטו.
שניר ניגש אל עבר שחר בהיסוס רב, ומשך מקל.
"זה לא פייר!", הצעקה של מיטל קרעה את הדממה. דני חשב לעצמו שזה מאוד לא אופייני לבחורה השתקנית. הוא הסתובב לעברה בהפתעה. היא פרצה בבכי, והתמוטטה על הרצפה. "למה דווקא הוא? זה לא פייר!".
לרגע היו בני הכיתה בהלם, ואז הסתכלו שוב לעבר שניר. הוא החזיק ביד שלו מקל ארוך.
"אני הזוכה", היתה המחשבה הראשונה שעברה לדני בראש. הוא הסתכל על המקל הקצר שבידו ואז על מיטל אבל הראש שלה היה קבור באדמה והיא לא היתה מסוגלת להסתכל חזרה.
ואז האבן הראשונה פגעה בו. "זה לא פייר!" צרחה מיטל אבל אף אחד לא התייחס אליה. "זה לא פייר!!", היא יללה.
דני עדיין שתק, מכסה בידו את המקום שבו נחתה האבן הראשונה. היד התחילה להתכסות בדם, ואז פגעה בו אבן נוספת. אבן שלישית, גדולה במיוחד, גרמה לו להתמוטט אל האדמה. הוא ניסה לחשוב, להוציא מילה מהפה.
"זה לא פייר!!!", מיטל צווחה, אבל אף אחד אפילו לא טרח להקשיב. ואז הם התנפלו עליו.
