הזוהר הקדוש, בפרשת השבוע הזה, פרשת תרומה, נותן בעצם הוראות מפורטות ומדויקות איך לכתוב שיר. ממש סדנת כתיבה מקוצרת.
כרגיל בזוהר, הדבר ניתן בשפה מתומצתת ומקודדת, וצריך להבין את הצופנים, שהם בעצם פשוטים למדי. שמאל מסמל את הרצון שלנו לקבל. ימין מסמל את היכולת שלנו לתת, בסוד "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני." אמצע, מסמל את האיזון בין השניים. כאשר אנו מסוגלים לקבל על-מנת לתת, ולא לקבל לעצמנו בלבד, אנו יוצרים זרימה מעגלית של אנרגיה קוסמית ביקום, והדבר נכון לא רק לגבי כתיבת שיר, אלא לגבי כל פעולה שאנו עושים.
בעצם, הזוהר נותן לנו הנחיות כיצד לחיות את חיינו כשיר. לא רק לכתוב שיר, אלא בכל פעולה ופעולה שאנו עושים, כשאנו במודעות הזו, אנו ככותבים שיר הלל ליקום ולבוראו:
"כך למדתי, שיר הוא אחד [קו שמאל], השירים שניים [קו ימין] אשר, שלשה [אמצע]. וזה סוד שניתן הכוס של ברכה שהוא המלכות, ונלקח בין ימין ושמאל, שהם סוד שני קוין ימין ושמאל, חסד וגבורה, והכל מתעורר אל המלך שהשלום שלו, שהוא קו האמצעי, תפארת. שכנגדם הם השלשה הנ"ל. ובזה עולה הרצון למעלה למעלה בסוד אין סוף. מרכבה הקדושה נמצא כאן, כי האבות, דהיינו חסד וגבורה ותפארת הנ"ל, [שיר, השירים, אשר] שהם סוד ג' שירים. הם המרכבה, ודוד המלך מתחבר עמהם, והם ארבעה. שהם סוד המרכבה הקדושה העליונה. ומשום זה יש ארבע תיבות בפסוק זה הראשון, דהיינו שיר השירים אשר לשלמה, שהוא סוד מרכבה הקדושה השלמה."
היום יום שישי, ובערב, לאחר הדלקת הנרות, אומרים את שיר השירים, שהוא הטקסט הספרותי הידוע ביותר והנפלא ביותר שקיים מעולם. הטקסט הזה גם קדוש מאוד, משום שהוא מצפין את כל סודות היקום. היקום בנוי בעצם על אהבת חינם, אהבה ללא תנאי, בין היסוד החומרי, העולם הזה, המלכות, ובין העולמות העליונים. רק כאשר יש כמיהה עצומה להתחבר אל העולמות העליונים, אפשר לעשות זיווג בין היסוד החומרי שלנו, הגוף, ובין היסוד הרוחני, הנשמה. זיווג כזה מתאפשר בשבת, כשיש אנרגיה קוסמית של "זיווג דלא פסיק" ביקום, וזוהי בעצם משמעותו של עונג שבת. להתענג על העולמות העליונים.
יתרה מזו, הזוהר אף אומר, כי "שירה זו, היא שירה שהיא כלל כל התורה. שירה שעליונים ותחתונים מתעוררים לה. שירה שהיא כעין של מעלה, שהיא שבת העליון, שהוא בינה. שירה שהשם הקדוש העליון שהוא מלכות מתעטר בשבילו. ועל כן היא קודש קודשים. מה הטעם, משום שכל דבריה הם באהבה ובחדוות כל, משום שכוס של ברכה, שהיא המלכות, ניתן בימין, בחסדים. כי כיוון שניתן בימין, אז כל שמחה וכל אהבה נמצא, ומשום זה כל דבריה באהבה ובשמחה."
אבל בימינו, כפי שאנו יודעים וחווים, אין איזון. אין רצון לקבל על-מנת לתת. יש רצון לקבל על-מנת לקבל על-מנת לקבל. זהו שורש כל הרעה החולה שאנו עדים לה. וגם על כך כותב הזוהר: "בזמן שימין הזה הושב לאחור, כמו שאמר השיב אחור ימינו, אז כוס של ברכה, שהיא המלכות, ניתן בשמאל, שהם הדינים מחמת חסרון החסדים."
כשאנו מקבלים את כל השפע העצום שניתן לנו על-ידי הבורא כלאחר יד, חושבים שמגיע לנו, וחושבים רק איך אפשר להרוויח, אנו עושים מעצמנו סוף, במקום ליצור את המעגליות של זרימת האנרגיה שדיברנו עליה קודם. ואז, "כיוון שניתן בשמאל, מתחילים העליונים והתחתונים לפתוח עליה קינה. ומה אומרים, איכה, שהיא אותיות אי כה, כי המקום העליון שהיתה יושבת בתוכו, דהיינו מקום בינה, נמנע ונגרע ממנה. משום זה, שיר השירים שהוא מצד ימין, כל דבריו אהבה ושמחה, איכה, שחסר הימין ונמצא רק השמאל, כל דבריו הם תרעומת וקינות.
וכאן מקשה הזוהר: "ואם תאמר, הרי כל שמחה וכל חדוה וכל שיר הוא מצד שמאל, כי על כן הלויים שהם מצד שמאל מנגנים שירה. ואיך תאמר שהוא דינים וקינות. ומשיב, אלא כל שמחה הנמצאת מצד שמאל, לא נמצא אלא בזמן שהימין מתדבק עמו, [כלומר, בדרך של חסדים ונתינה] דהיינו שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים שבימין. ובזמן שהימין מתעורר ומתדבק עמו, אז הרי השמחה שבימין מטיב ומשכך את הכעס שבשמאל, כל כל הרוגז והדינים שבשמאל הוא מחמת חסרון חסדים שמימין. וכשהכעס נשתכך, ויש שמחה בצד ימין, אז שמחה שלמה באה מצד הזה, משמאל, כי אחר שהתלבש בחסדים מאירה גם החכמה שבשמאל ואז השמחה שלמה."
כלומר, אפשר להפוך את איכה לשיר השירים. איכה היא מגילת הקינה שאמר ירמיהו לאחר חורבן בית המקדש, שחרב עקב שנאת חינם. בית המקדש אינו רק בית המקדש החמרי, הוא מסמל את בית המקדש הפנימי שבתוך כל אחד מאיתנו. כל אחד מאתנו יש לו הכוח לבנות את המקדש בתוכו או להרוס אותו. כשאנו באהבה ובנתינה, אנו בונים את בית המקדש הפנימי השוכן בלבו של כל אחד מאתנו. כשאנו בכעס, בפחד ובשנאה, אנו הורסים אותו.
השבוע הזה, השבת הזו, אם נהיה במודעות הנכונה, אנו יכולים לבנות בתוכנו את בית המקדש.
ברכות ואור
אורנה רב-הון