השירה היא חלק מכללי המשחק של החיים בעיקר בחיי משורר אשר חייב להותיר חלק ממסעותיו, רישומיו, וחוויותיו - בכתוביו. כמו שאין האדם שולט שליטה מוחלטת על מחזור חייו, כך הן המחשבות, התחושות, הרגשות, והזרימה הטבעית של חלומותיו, אשר זקוקים לתיעוד. והרי לא נמצא אדם שאינו מתעד באופן זה או אחר את דפי חייו. מה שמאחד את כולם, היא התחושה שהם מותירים לבאים אחריהם פיסת זיכרון הגותי כמו: אמירה ופיסת היסטוריה.
מכאן, יוצא המשורר ונותן
דרור - למחשבותיו; לרעיונותיו; לכיסופיו; ולחלומותיו. רושם הגותו,ומאגד אותם לספר. גם אם 'השירה'אינה מועילה או חשובה לאיש זולתו, גם אם אינה מביאה תועלת,פרנסה, או תהילה, השירה - היא חלק בלתי נפרד מחיי המשורר, והיא חיה ותוססת בנשמתו.
בעולם 'החומרני' (החיצוני) - מעורבותו של 'הכלל' חזקה ומכתיבה לפרט ומעמידה לפניו תנאים חוקים וגבולות. מאידך-גיסא, בעולם 'הרוחני' (הפנימי) הפרט הוא המחליט והוא הקובע. והנה מגיע המשורר עצמון יניב, וכתיבתו האינדיבידואליסטית סוחפת ומביאה את הפרט, אל הכלל, וחוזר חלילה. ללא רתיעה וללא חשש.
לרוב, ההתייחסות בספר אל 'השירה', הינה כאל מציאות שהפכה לחלק חי ונושם מישותו. היא נוטלת חלק אינטגרליבחלומותיו והופכת אותם ליצירה המעצימה ומזינה את הנפש. והוא כותב (ע' 126) ..."יֵשׁ יוֹפִי בְּחָכְמָת שָׁנִים הַמִּתְנַגֶּנֶת גַּם אִם מִתְנַהֶלֶת לְאִטָה / וְהַשִׁרָה הַזּוֹ אִטִּית וּמִזְדַּחֶלֶת / הִיא זוֹ אֲשֶׁרבְּסוֹף הַיּוֹם /תּוֹתִיר אֶת רִשׁוּמֶהּ"... ולא די בכך, המשורר נאחז בקיום ושוקל את העבר ואת ההווה בעיניים פקוחות. למרות אהבתו את השירה, הוא חי את המציאות ומשתדל לרשום אותה במבט מפוקח (ע' 108-109): ..."וְזָרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ/וְיָרַד הַיָּמָּה/וּמַה שֶׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה"...
גם אם המודרנה והטכנולוגיה מנצחים את 'העבר', הרי לא ניתן להתעלם מכך שאותו 'הווה' מסתמך ונשען על 'העבר', כדי לינוק 'מבסיס האֵם' לגדול ולהתעצם.
כך או כך, היקום ימשיך במסלולו הרגיל. 'והאדם'??? עליו, רושם עצמון את הפסוק (ע' 72): ..."לֹא לֹא עָלָה עוֹד // בֹּקֶר אַחֲרוֹן / עוֹד רַב הַיּוֹם / וְרַב הַמַּעֲשֶׂה / וְהַפּוֹעֵל בְּפַטִּישוֹ יַכֶּה/וְהַנַפָּח בְּקוּרְנָסוֹ/ וְהָאוֹרֶגֶת בַּכִּישׁוֹר תִּטְוֶה/סִפּוּר אֶחָד קָטֹן"... כך, שבים אנו אל האמירה: "מה שהיה הוא שיהיה". כשמשורר מפיק לקחים, דרכו להתיישר עמם, כדי שבבוא העת יעלה השגותיו אל הכתב.
'דעה קדומה' רווחת, כי כל אדם (במקרה שלנו - משורר) אשר תפס עמדה והגיע אל התהילה, שוב לא יוכל במעמדו החדש, להמשיך ולנהוג בכישוריו כבתחילת דרכו. וכך רושם עצמון (ע' 107): ..."בֶּטֶן מְלֵאָה/וְלֵב הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו/אֵינָם מַצָּע מַתְאִים/לְהַנְבִּיט עָלָיו זַרְעֵי שִׁיר"... אין בה באמירה,קביעה מוחלטת ונחרצותשיש בה רמיזה למשורר. אולם יש באמירה, כדי להראותנו ראייה כוללנית, על מה שגורמת 'התהילה'.וההקשר ראוי התייחסות.
המשורר מרבה להתמקד בנושא 'העליות והמורדות' בחיי האנוש (ע' 74): ..."הַמִּדְרוֹנוֹת בָּגְדוּ בִּי/לֹא הָיָה בָּהֶם זִיז/לְהִתָּפֵס בּוֹ/ שׁרֶשׁ לְהֵאָחֵז / צֵל עֵץ / גֵּב מַיִם,/ חֶמְלָה"... וכשמגיעים למילה: 'חמלה' שבים לקרוא השיר מתחילתו.
האם אותו אחד שטיפס וטיפס ועלה במעלה ההר, חשב בכלל על כך שבסופו של דבר יצטרך גם לרדת משם?! כנראה מטבענו, אנו נאחזים באשליות מתוקות, כי נישאר 'בצמרת' לנצח. והלא המילה: 'נצחי' מתקשר 'ליקום'.
ואין זיקה 'לבני אנוש'.
מכאן ואילך, ניתן להסיק את המסקנה המתבקשת מאמירתו של המשורר
(ע' 56-57): ..."וּמִי שֶׁנָשַׁם אֶת אֲוִיר הַפִּסְגָּה/אַל יַחְשֹב לְדַקָּה/שֶׁקַּלָּה הִיא דַּרְכּוֹ שֶׁל מוֹרָד/לֹא אֵינֶנָּה קַלָּה"... כך הוא פוסק.
עצמון יניב ממשיך וטוען (ע' 39):..."הַצֵּל מִתְאָרֵךְ עַד קָצֵהוּ/מִכָּאן וְאֵילָךְ יִתְקַצֵר/כָּל יוֹם לֹא דוֹמֶה לְמִשְׁנֵהוּ/וְכָּל יוֹם בְּמַסְלוּל קְצָּת אַחֵר/ מִמְּרוֹם הַפִּסְגָּה הַנֶּחְשֶׁקֶת/אֵין לְאָן לְהַמְשִׁיךְ לְטַפֵּס"...
'והאמת' הזאת של 'הנפילה מהעץ הגבוה' - נותנת לאותם בודדים שבינינו שיעור לחיים.
בעקבות הנ"ל, ההיבט 'החברתי' בשירתו,אינה מתבוששת להגיע. המשורר דורש מהחברה להתעורר (ע' 52): ..."הוֹצִיאוּ אֶת הָאֲוִיר/מִמִּפְרָשִׁים מְנֻפָּחִים/שֶׁאֵין בָּהֶם דָּבָר//וּרְאוּ/כִּי הַמֶלֶךְ עֵירֹם הוּא וְזָר"...
ההשלכה שכאן באה לומר אמירה פוליטית על נבחרי ציבור אשר הכוח והשליטה שצברו מבלבלת את דעתם עד שאינם מבדילים בין מותר לאסור 'וחוצים את כל הגבולות' (ע' 66): ..."שׁוּם מַסֵכָה כְּבָר לֹא תּוֹעִיל עַכְשָׁיו/ אֶפְשָׁר לִבְכּוֹת / לִשְׁטֹף אֶת הָאִפּוּר/לְהִתְנַקוֹת/הֲרֵי הַכֹּל בָּרוּר// כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לְהִתְחַזוֹת"...
ובשיר אחר מוסיף (ע' 53): ..."כֵּן כְּבָר כָּתַבְתִּי/עַל שְׁלוּלִית כְּתוּרָה בְּרֶפֶשׁ// פַסֵי צְבָעִים מוֹשֶׁכֶת/עוֹד יוֹם יוֹמַיִם וְתִיבַשׁ/כָּךְ תְּהִילַּת עוֹלָם חוֹלֶפֶת"...
בעקבות הטפת המוסר, מופיעות 'האמיתות' עלתוחלת החיים המוקצבים לברואי האל (ע' 37): ..."לְכֹל יוֹם יֵשׁ שֵׁם//חֹדֶשׁ/וְשָׁנָה/וְדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁלּוֹ/וְכָל מַה שֶׁבּוֹ אֵרַע/מִיּוֹם שֶׁבָּא לָעוֹלָם/וְעַד שִׁמְשׁוֹ שָׁקְעָה/וּבַחֲצִי הֲלַּיְלָה/כְּשֶׁיַּעֲמֹד דָּפְקוֹ/בְּשְׁאוֹן הַקּוּקִיָּה/יְפַנֶּה מְקוֹמוֹ/וְיִפְנֶה/וְהָיָה לַיּוֹם שֶׁהָיָה"...
הנה ממש כך בשפה ברורה באה הקביעה הנחרצת הזאת על 'הערך'
(אשר כפי שהוא מגיע, כך דרכו גם להעלם).המשוררפותח צוהר וחושף פן נוסף על 'מהותו של אותו הערך' (ע' 45): ..."כָּל הַחַיִּים בְּרִיחָה/מַתְמֶדֶת/והֲחַיִּים -/אֵין פְּנַאי/לָשֶׁבֶת/לִרְאוֹת אוֹתָם כָּלִים/כִּשְׁעוֹן הַחוֹל/בְּטִפְטוּפִים"...
'הארספואטיקה'בכתיבתו של עצמון תופסת עמדה מאוד משמעותית לאורך הקובץ כולו (ע' 134): ..."אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹב/מִזְּמַן כְּבָר לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר/אֶת מִי זֶה יַעֲשִׁיר/אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ טַעַם בַּדָּבָר/הָרֵי הַכֹּל נִגְמַר/בֶּסּוֹף/וּבְכָל זֹאת יֵשׁ טַעַם וְתוֹחֶלֶת/כִּי לְמִלּוֹת הַשִּׁיר/אַף פַּעַם לֹא תוּכַל גַּם אֵשׁ אוֹכֶלֶת/וּמְאַיֶּמֶת לְפַזֵּר אוֹתִיּוֹתָיו/וּלְהָנִיס אוֹתן לָעַד/בְּנִיצוֹצוֹת זָהָב/לֹא לֹא/אֵינֶנִּי מְאֻכְזָב"...
וכאשר עוסקים בענייני 'הרוח' ישנה תפנית נפלאה של מטאפורות (ע' 20): ..."עֲנָנִים נוֹסְעִים/לְלֹא כְּבִישׁ/בִּנְתִיבֵי הַשָּׁמַיִם/אֵין רַמְזוֹרִים"... כמה נפלא לעקוב אחר משפטים כה מקוריים ורעננים 'כפתור ופרח'.
מכאן, מוביל אותנו המשורר לאחד מהאלגוריות הכה שימושיות ביומיום שלנו (ע'28): ..."הַדֶּשֶׁא שֶׁל הַשָּׁכֵן שֶׁלִּי/לֹא בֶּאֱמֶת יָרֹק יוֹתֵר/זוֹ רַק הַזָּוִית/אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי/וְהָאֹפֶן שֶׁבּוֹ נִקְלַט הַצֶּבַע/בְּמִנְסֶרֶת הָעַין/וּבַלֵב/וְאוּלַי צִבְעוֹ בֶּאֱמֶת/יָרֹק יוֹתֵר?!/אֲבָל הַדֶּשֶׁא שֶׁלִי/הַרְבֵּה יוֹתֵר רַךְ/וְעָדִין""... (כל השיר).
כאן הצליח עצמון לחדור אל הנקודות המקרוסקופיות הכי מובנות שלנו, ולפיכך, ישנה התעלות על 'החומר'וניתן לכנות את הרוחניות הזאת: 'ענווה' -וכשאנו מסתפקים 'בחלקת אלוהים הקטנה שלנו', הנה נוכל לעשות במה שעומד לרשותנו, גדולות ונצורות.
על-כן המילים הפשוטות והכנות שיש בגוף השיר (ע' 15): ..."כָּל שִׁיר/הוּא נֶפֶשׁהוֹמִיָה/וְקוֹל צִפּוֹר/בַּדּוּמִיָּה פּוֹלֵחַ הַדְּמָמָה/ נִכְנָס עָמֹק עָמֹק/לַנְשָׁמָה"...
היא האמת כולה.
לזכותו של המשורר עצמון יניב יאמר כי שירתו נקייה מגיבוביםמיותרים, וניתן לדלות ולאמץ אל ליבנו אמירותפואטיות מופלאות אשר נחקקות לזמן רב אצל הקוראים. ראה (ע' 24): ..."הִתְאַמְתִּי עַצְמִי בְּלִי מֵשִׂים/לִתְנָאֵי הַדֶּרֶךְ/אַף שֶׁהַכְּבִישׁ הָיָה אָפֹר/וְשׁוֹתֵק וּמַשְׁמִים"... ולאחריו אנו 'האוחזים בעט', נאמץ את הפסוק (125): ..."אַז מָה אִם כָּל חַיֶּיךָ/הֵרַצְתָּ שׁוּרוֹת בְּקְלמוּסְךָ/בִּשְׁבִיל מִשְׁפָּט אֶחָד/שׁוּרָה,/אֲנִי יוֹדֵעַ- אֵסְתַּפֵּק בְּכָךְ/בְּעוֹד מֵאָה שָׁנָה//יַגִּיד בֶּן נִין שֶׁלִּי לַחֲבֵרָה - הָיָה לִי סַבָּא פַּעַם שֶׁכָּתַב שׁוּרָה יָפָה"...
האם ניתן להוסיף על אמירה מסכמת כזאת משהו נוסף?!
