"אחת ממיליוני תעודות קיום"

כתיבתה של טלי כהן-שבתאי אינה מותירה ספקות על דרך מעורבותה בציוויליזציה הנעה בין השפיות לאיבוד הדעת. בין לבין הנשיות בשירתה כורעת תחת עומסי מצלמות הרגעים, הנערמים ונצבעים בצבעים בלתי מזוהים עד כי לא ברור מה הביא או גרם לדברים להתלקח ולצאת משליטה. 'ההתלקחויות' בשירים מגיעים מכיוונים שונים ומציפים את הישות, עד כי לא ניתן לעשות בקרה על האש מלכלות זעם. אושיות המשוררת מנסה להבין. ורושמת את הפסוק (ע' 15)1: ..."עוֹד אֲגַל לָךְ כְּחַוָּה אֶת הָאָדָם/בְּצַלְמוֹ שֶׁל אָדָם/שֹרֶזָיֶהָ, כְּרָזַי - רָזֵי אִשָּׁה"... הבוסריות הבראשיתית המתוקה של תחילת 'ההצתה' שנדלקת ונוצרת בין המינים, לעיתים נהרסת עוד בטרם בשלה. כך נוצר 'הכאוס' וצומחות 'הדעות הקדומות' המקבלות מעת לעת ממדים משתנים של תובנות עקיפות האחד על האחר (שמקורן שגוי). פנטזיות ובניית מגדלים אשר לא היו ולא נבראו (ו/או שנבראו והיו), מגיעות בסופן להרס בניין הקלפים המעורער. (ע' 17) 1 ..."הִיא הֵמִיתָה אֶת טַעֲמוֹ שֶׁל הֲבּוֹסר הַזֶּה שְׁחָשִׁים בִתְחִלָּת הֶכֵּרוּת"...//..."אֲנִי בּוֹדָה אֶת מִלּוֹתָי/לַמְרוֹת שֶׁנֶּאֶמרוּ, אֲנִי בּוֹדָה אוֹתוֹ אַךְ לִבִּי אוֹמֵר אַחֶרֶת. לוּ - /יָכֹלְתִּי לָבוּז לוֹ, לָבוּז לִי, לָבוּז לְטַעֲמוֹ שֶׁל הַבֹּסֶר"... השירים הנוגים, באים מכמוסות הלב, הם בודדים וכמו מנסים להיבלע בים מילים שאין להן מוצא (ע' 21) 1: ..."בָּעֲלָטָה, מְבַכָּה, בַּל יִרְאוּ אֶת הַשִּׁרְיוֹן/מוּסָר."... (ע' 25) 1: ..."בְּאַהֲבַת יַחְדָּו/קִנֵאתִי//"כְּשֶׁרַק בְּעֵינִית/חֲבוּיָה רְאִיתִיו/הֲלֹא הָיְּתָה הִיא/ קִרְבָתִי הַיְּחִידָה"...

אור השמש

אך בסופו למדים לדעת את 'הדעת' ויש התפכחות (ע' 19) 1: ..."מַה שֶׁקַּיָּם, וּמָה שֶׁאֵינֶנוּ/ סוֹפוֹ שֶׁל אָדָם בְּעִתּוֹ"... וכשמשכילים להפנים תורה זאת והדברים בשלים ומובנים די צרכם, הרי הם מתיישבים דרך קבע בתודעה יחד עם הליריקה העדינה והנוגעת כנוצה בלב הדברים: (ע' 27) 1: ..."הַקֵּהוּת נֵחוּצָה בִּשְׁעַת-עַרְבַּיִם -/בָּהּ מַשִּׁילִים מֵהַבְּרִיאָה אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ/כְּשֵׁם שֶׁמְּרוֹקְנִים מִלֵּב הַבְּרִיּוֹת אַהֲבָה"...//"הַחַמָּה אֶל הָאֹפֶק,/וְהָאָדָם אֶל הָאַיִן/ וְהַלֵּב, בִבְכִי הַפְּרֵדָה"... או אז ניתן להגות ביתר קלות את המציאות שביומיום ולהביע דברים מהלב ללא חשש מפגיעתו של האחר בנו. כי ממילא אין תשובות לכל השאלות. (ע' 29) 1: ..."נְטַעְתִּיךָ אֲהוּבִי - נְטַעֲתִּיךָ, וְאֵיךְ הַנַּטַע לֹא הִפְרִיחַ אֶת שֶׁנָּטַע/ וְהַמֻלַּד טֶרֶם הוֹלִיד אֶת הַיִּלוֹד"... עיקרו של דבר שבשלב בו מסתיים פרק חיים ראשון בספר ממהרת המשוררת להציע את ההמשך. וההמשך פותח צוהר לפתחו של העולם המרמז בריש גלי ומצהיר על שינוי שחל בחשיבה הנשית. (ע' 47) 1: ..."אָז לָמָה אַחֲרֵי הַכֹּל, הַחַיִּים כֹּה מַשְׁפִּילִים, / שְׁאִשָּׁה צְרִיכָה לְסַפֵק עַצְמָהּ/ בְּאַמְבַּטְיָה סְגוּרָה?"...

קלות יחסית

ואכן בספרה "תגר", התפיסה לגבי המין השני - משתנה ללא הכר. (ע' 23) 2 - כל השיר: ..."אַתְּ לֹא מְאַפְשֶׁרֶת לְהַצִיג יְחָסִים/ מֻרְכָּבִים/בְּקַלּוּת יַחֲסִית./ בְּמַיִם בָּהֶם/ אָדָם מִתְעַנֵּג עַל אָדָם/ בְּתִרְכֹּבֵת שֶׁל שְׁנֵי אוֹבְּיקְטִים כִּפְעֻלָּה/ בִּינָארִית -/ חֵרֶף פַּשְׁטוּתוֹ/ שֶׁל בִּצּוּעַ זֶה/ כָּךְ, יִמְנֶה הַיֶּלֶד/בֵן חָמשׁ/אֶת הַתּוֹצָאָה בַּעַלַת אִינְפוֹרְמַצְיָה /הֲרַת הָעֵרֶךְ /שֶׁל הָרְבִיָּה"... המשימה, היא משימה. האתגר, בחילוף חומרים בחומרים. אחר-כך מגיעה התוצאה. וכל 'שוער', שומר על מגרשו הפרטי להתבצרות אפשרית (ע' 11-12) 2: ..."שִׂיחַ סְטֵרֵאוֹטִיפִּי/בְּחִיוּג/מִסְפֳר, לְ אֹפֶק /קָרוֹב/לָעֵינַיִם/גּוֹבֵל בִמְשִׂימוֹת/ כְּבֵדוֹת/שְׁרָכַשׁ לוֹ הָאָדָם/לִהְיוֹת חֵלֶק /מֵחֵלֶק שֶׁ/לֹא/הֲרָמַת גַבָּה/בְּהֶחְלֵט/ מְאַשֶּׁרֶת/אֶת הַדֶּרֶךְ/ שֶׁבָּחַרָתְּ"... מכאן ואילך מותר להסיט א השיחה למיני עניינים שבינו לבינה שישירותן הנוגעת ל'דעתנות מודרנית' - אינה מצרה צעדים ופוסקת. אלא מאפשרת פורקן היצרים מבלי לגרום נזקים מיותרים לנפש העמוסה מלהכיל. ההעצמה הנשית שכאן, דוגלת במתירנות פשוטה של האקט המיני שאינה מסובכת ואינה גורמת נזקים לאיש. בכך, הפסוק מהשיר הפמיניסטי המובא (ע' 30-31) 2 - מעניק צבע ציני-סאטירי לתוכנו: ..."לְאֱהֹב גֶּבֶר/זֶה/מֻשָּׂג מֻנְגָד/ אִם רֶבַע גֶּבֶר, מָרוּחַ/עַל/ קְרֶקֶר שֶׁל בֹּקֶר/זֶהוּ הָרֶבַע הַאֶפֶקְטִיבִי בְּיוֹתֵר/מִגּוּף/שֶׁעֶצֶם אַחַת מְקוֹרִית/אֵינָהּ לוֹ"...//..."בָּאתִי לִסְגֹּר חֶשְׁבּוֹן/אֲנִי הָּפִנים הַבָּזוֹת/ לַפַאלִי, פַאלִי/עַל הֱיוֹתִי אֲדוֹנִית/בַּעֲלַת הַפַאלוֹס הַ/אִידֵיאַלִי/ זֶה שֶׁחוֹסֵךְ עֲזָרִים/ מַפְרִישֵי/אֶקוֹנוֹמִיקָה -/עִמָּם אֲנִי מְסִירָה/עַכָּבָה עַכָּבָה/ שֶל הָאִינְטִימִיוּת/שֶׁלֹא פַּעַם,/ נֶעֶלַמְתִּי/בָּהּ"...

לא יסולא בפז

בקובץ השירה "תגר", אנשי הרוח אינם אפופי מסתורין או נחבאים אל הכלים. הם אומרים בגלוי את דעתם על עמיתיהם המשוררים, על עולם הספר, על השירה בכלל על כשלונות הצלחות והכרה - וכל האמת בפנים. (ע' 26-27) 2: ..."נִגַּשְׁתִּי/ לְאַמֵת בֵּין יְדִיעָה לְהָסֵחָהּ/עִם עַשְׂרוֹת טְרִיקוֹת בַּדֶּרֶךְ כְּדִלְקַ מָן הָאֲמִתָּה / - לָ רָצוּי וְלַמָּצוּי יֵשׁ טַקְטִיקָה שׁוֹנָה: לְלַקֵּק זוֹ אֲמִירָה - / זֶהוּ דְּפוּס שֶׁל הַעֲרָכָה שְׁגוּיָה, כָּךְ פּוֹעֵל הַסִּנּוּן/ בֵּין גְּרִיסָה לִכְרִכָה. (שֶׁל דַּף) / - כֹּותֵב הַשַּׂח/מַעֲרוּמָיו כְּבִמְכִירָה פֻּמְבִּית לֹא שׁוֹנֶה מִזּוֹנָה אִם/זוֹנָה זֶה עֶצֶם פִיּוּטִי/בְּשִׁירָה (זֶה מוֹבִיל)/עִמוּת מְמֻסְפָּר/בְּרֹאשׁ הַשִּׂיחַ/מוֹדָ."... ובהמשך לאותו פן, מאזכרת המשוררת את 'השפה' - טיבעה. מהותה. וחותמה. נראה שניתן להוסיף שהשפה מהווה מרכיב בלתי הפיך מישותנו כבני אדם. ועל אחת לכותבים ולמשוררים - ערכה, לא יסולא בפז! השפה מהווה מנוף ואתגר בלתי נדלה לעצם היותה. (ע' 33) 2: ..."אִלּוֵּלא פָּרַעְתִּי הַשְׁרָאוֹת /מַצָּבִי בִּי טוֹב יוֹתֵר/הָיִיתִי מַרְבָּה/בְּ"תַּחְבּוּלָה לְשׁוֹנִית".//..."בְאֹפֶן הַ מַּפְ רֶה לִי, בְּיוֹתֵר./מַשֶּׁהוּ הָיָה/מְמַלֵ א אֶת הֶחָסֵר"...// ..."אַחֵרִים, כְּבָר, הָיוּ מַשִּׂיגִים / אֶת/ הַשָׂפָּה שֶׁלִי"...//..."אִלוּלֵא פָּרַעְתִי הַשְׁרָאָה? מַצָּבִי בִּי טוֹב יוֹתֵר/לֹא כֹּל רְכִישָׁה עִם אָדָם / בְּדִיעֲבַד/הָיְתָה מִתְבָּצַעַת כְּהַּטָיָה שֶׁל 'אַגַּבִים' בְּסוֹגְרַיִם: לַעֲקִיפִין יֶשְנָהּ בַּעֲלוּת בְּמִיִשָׁרִין עַל הַגּוּף/הַמְדַבֵּר/ רְכּישָׁה מֵהַשׁוּלַיִם הוֹקָרָה מִשְּׁלָהּ"... ובתוך המבוך חסר הפשרות והפתלתול הזה, רושמת טלי כהן-שבתאי אמירה אמיצה על עולמו הפנימי של המשורר שאינה משתמעת לשתי פנים (ע' 36-37) 2: ..."מְשׁוֹרֵר הוּא סוּג לֵצָן הַמְפֻּיָּס עִם הַכְּאֵב"... ומאותן נקודות שפל, לא נוכל להחמיץ גם את נקודות האור והפיוס - הנשאבות מעולם המוזיקה אשר מביא את שלמות הגוף עם הנפש ומאחדם לאחד. המוזיקה, מעצימה את המשוררת, אשר מוצאת בצלילים הרכים נוחם ורגיעה. (ע' 22) 2: ..."הֶם נוֹשְׁקִים קַלוֹת לְרָזַי/וּמְלַטְּפִים אֶת שְׂעָרִי. הֵם פֹּה וְהֵם אִתִּי,/הֵם יוֹדְעִים כַּמָּה כָּמַהְתִּי לִחְיוֹת/לְלֹא נוּגוּת,/לְלֹא אֲבַדּוֹן. הֵם פֹּה בְּשֵׁם מִסְפָּר/אֶחָד מִמִּלְיּוֹנֵי תִּעוּדוֹת/קִיּוּם. רַק לִפְצוֹחַ פִּי/בְּחֵיּוּךְ וּבְדֶמַע"...//..."הֵם בָּדוּ שְׁלֹשָׁה עֲשֹׂרִים,/בִּלְבַד לִהְיוֹת לִי מְחֻבֶּקֶת,/ פֹּה אֵיפֹה שֶׁפִּלַּלְתִּי לִהְיוֹת,/מְדַמֶּמֶת/ומוֹחֶלֶת"...