כמיטב המסורת של שני המשוררים התאומים הרצל ו
בלפור חקק שני ספרי השירה החדשים שלהם פורסמו בעת ובעונה אחת והגיעו אלי יחד. אני עוקבת אחר שירתם מראשיתה, החל מ'במזל תאומים' (1970) ולאורך שנים, מעריכה אותה ומצטטת מתוכה בספרַי ובמחקרַי. אולי אין זה סוד, שההתקבלות של שירתם יחד עם פעילותם הספרותית הענפה בתחומים רבים, לא הייתה קלה, בלשון המעטה. הם נתקלו באווירה עוינת לאורך שנים ובזלזול מתמשך. התופעה של משוררים תאומים הפועלים יחד, משכה אליה אש, במקום לעורר השתאות ופליאה. במקום לתהות על איכות השירים לגופם, עסקו לא פעם בגופם של הכותבים תוך התעלמות משירתם. קבלת פנים לא קלה זו, לא רק שלא החלישה אותם, אלא אדרבה, דומה שחיזקה את רוחם, ושניהם יחד, וכל אחד לחוד, המשיכו ליצור ולפרסם. ביטוי ישיר למציאות זו, בשירי בלפור חקק כגון: "אל הפלא": "שָׁם בָּרֶפּוּבְּלִיקָה הַסִּפְרוּתִית ( - - -) / נִסּוּ לְהַפִּיל אוֹתִי בַּמִּדְרוֹן / אֶל הַקְּרָשִׁים" (231); ב:"שומרי החותם - סצנה ממחזה": "חֲבֵרִים נִכְבָּדִים, / הַחֹפֶשׁ שֶׁלִי אֲמִתִּי. / יֵשׁ לָכֶם טָעוּת: / אֲנִי לֹא בִּתְחוּם הַשִּׁפּוּט" (281), ובשיר "הפיאודלים" (235).
הרצל חקק פִרסם עד היום תשעה ספרי שירה; ובלפור חקק - עשרה. על שני ספרי השירה הראשונים שלהם: 'במזל תאומים' (1970) ו'ספר אורות האהבה' (1972) חתמו במשותף, ורק אחריהם נפרדו דרכיהם וכל אחד מהם הוציא ספר נפרד אבל באותו זמן. דומה, שרק בהמשך דרכם, מצא כל אחד מהם את קולו המיוחד, השונה מזה של אחיו והבליט אותו, מבלי לוותר על המשותף ביניהם. הרצל חקק: "שַׁבְנוּ נִבְדָּלִים וְשַׁיָּכִים / לְאוֹתָם" ('שחרית לנצח', 86); בלפור חקק: "תְּאוֹמִים נוֹלַדְנוּ לְיַד הַנְּהָרוֹת / כָּל תְּאוֹם וְכִנוֹרוֹ" ('רשות לתיקון עולם', 112).
טרם נערך מחקר היסטורי המתאר את תהליכי ההתקבלות של שניהם ובמיוחד, טרם נערך מחקר מקיף ויסודי המתאר את ייחודו של כל אחד מהם. עם כל ספר נוסף מתבהר ומסתמן ייחוד זה, לא רק בקרב הקוראים, אלא, קרוב לוודאי, כפי שאני משערת, גם אצל המשוררים עצמם. אם בראשית דרכם, הבליטו את המשותף ביניהם, בהמשך הדרך, ולאחרונה במיוחד, דווקא חידדו את השונה, מבלי לוותר על היסודות המשותפים. בשלב זה של יצירתם, דומה שכבר יש מקום לסיכום-ביניים של מאפייניו הייחודיים של כל אחד מהם. למותר להוסיף שסיכום-ביניים מסוג זה, חורג ממסגרת מצומצמת זו, והוא בבחינת הזמנה לחוקרים, לדון בתופעה בלתי שגרתית זו של תאומי-שירה. כאן אפשר רק להזכיר כמה מן התכונות המשותפות לשני ספרי השירה החדשים: 'שחרית לנצח' של הרצל חקק ו'רשות לתיקון עולם' של בלפור חקק ולרמוז על השונה. זאת, מתוך תקווה, להמשך המחקר בשירתם מראשיתה, תוך ניסוח שלבי ההתפתחות המשותפים וסימון מאפייני ייחודו של כל אחד מהם.
שירי שני הספרים מבטאים
היסטוריה פרטית-אישית- משפחתית, השלובה בהיסטוריה היהודית והישראלית לדורותיה. הם מצליחים לתת ביטוי עז ומהימן לחוויות אישיות ומשפחתיות, ובו בזמן להפוך אותן מפרטי למשותף לרבים, כניסוחו הקולע של ג. שופמן ובעקבותיו בלפור חקק: "כָּל שָׁנָה בְּאִיָּר אֲנִי הוֹלֵךְ / בִּמְנוּחָה מִן הַכְּלָלִי אֶל הַפְּרָטִי" (46). זוהי
שירה המלווה היסטוריה. כבר תוכן-העניינים המפורט של שני הספרים מדגים שילוב זה שבין הפרטי והכללי, האישי והקיבוצי. בכך ממשיכה שירה זו את מסורת הספרות העברית לדורותיה באופן שגורלו של הפרט מושפע מן ההיסטוריה היהודית ומשולב בו עד לבלי הפרד, עם זאת, הוא בעל ייחוד לעצמו, בשל אישיותו החד-פעמית. זוהי שירה המציבה יד לעבר, שם, בעירק, על הטוב והפורענויות שהיו בו ונותנת ביטוי נרגש ואוהב להורים ולמשפחה, בד-בבד עם האהבה לחיים כאן, בישראל, על קשיי ההתערות בה, וההכרה אסירת התודה, ש"אין מקום אחר".
מאורעות היסטוריים השלובים במאורעות המשפחתיים. הרצל חקק הקדיש בשער השלישי: "מנחה לגיבורי החיים", שני שירים לנשמת האחים הבכורים של אמו "שנספו בטבח הפרהוד בחג השבועות תש"א בבגדד: "לַגִּנָּה הַזֹּאת לֹא שָׁב סָבִי שֶׁבַע שָׁנִים / שְׁנֵי בְּכוֹרָיו מֵתוּ" "שואת בגדד, תורה לבדד" ('שחרית לנצח', 201). בלפור חקק בשער הרביעי: "תיקון משפחתי" בשיר: "וידום יצחק": "בֹּקֶר לְאַחַר הַפְּרָעוֹת בָּאָבִיב / יָרַד סָבִי לְגַנוֹ לְלֹא שְׁנֵי בְּכוֹרָיו" ('רשות לתיקון עולם', 114). בספרו זה גם שירים על השוֹאה, כגון: "מחנה ללא שם" (69); "מלך היהודים בלודז'" (70 -71), מתוך הרגשה ש"אֲנִי שְׁלִיחַ צִבּוּר / שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי" (77) וגם בשל היותה של רעייתו בת לניצולי שואה (128; 129) כשהוא חש "במשמרת כל הקהילות" (132 - 133).
בשני הספרים תיעוד שירי-אישי ישיר של מאורעות קרובים במציאות הישראלית בהשפעת אלתרמן וחיים גורי: "שִׁירַת הַזְּמָן נוֹתֶנֶת חַיִּים לַצַּעִר" ('שחרית לנצח', 176). פחות בשירי הרצל חקק, כגון: "צלותא ובעותנא. תפילה על הטבח באיתמר, אדר ב' תשע"א (226) ויותר בשירי בלפור חקק, כגון: "שני שירים על ההינתקות (תשס"ה, תשע"ד)" (61 - 63); "ואתה היית הצופה. ל
אלעד ריבן, צופה האש, בן 16 במותו בתוך האש בכרמל דצמבר 2010)" (64 - 65); "גוש-עציון, לנצח זכור נא" - "לזכרם של שלושת הנערים שנחטפו ביום 12.5.14" (66).
מיתוס הולדתם הקשה וההֵרואי בשנת קום המדינה, תש"ח/1948 נזכר בשני הספרים: לידת התאומים כפיצוי על הרג שני האחים. הרצל חקק: "וְהִנֵּה חַיִּים. פִּצּוּי מִשָּׁמַיִם. / שְׁנַיִם תְּמוּרַת שְׁנַיִם" (186); וכן: "הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ" (286). בלפור חקק, בפואמה: "חתונת הדמים": "לֹא הִרְפּוּ הַמֵּתִים מֵאֲחוֹתָם. ( - - -) עַד בָּאָה רְוָחָה לָהֶם / וְנוֹלְדוּ הַתְּאוֹמִים" (127).
שני ספרי השירים מתאפיינים באהבה ללא-גבול לשירה, באמונה בכוחה ובחשיבותה הגדולה בעולמו של המשורר בפרט ובעולם הסובב אותו בכלל. השיר בורא עולם: "בְּרֵאשִׁית הָיְתָה בִּיגוֹנָהּ הַשִּׁירָה" ('שחרית לנצח', 9). השיר הוא "תיקון עולם": "שֶׁהַשִּׁירִים - כְּלִי לְתִקוּן עוֹלָם" ('רשות לתיקון עולם, 6).
ההתרפקות על
בית ההורים, דמויותיהם של בני המשפחה, זיכרונות הילדות הטובים והפחות טובים כחוויות תשתית, גם היא מאפיינת את שני ספרי השירים - כל אחד בדרכו. שירי "מנחה לגיבורי החיים" בספרו של הרצל חקק ושירי "תיקון ילדות" ו"תיקון משפחתי" בשיריו של בלפור חקק, הרואה את עצמו "אֲנִי שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי / שֶׁל אֵלֶּה שֶׁנִמְחֲקוּ מִמֶּנִּי / בַּזְמָן וּבַמָּקוֹם / וְהֵם נְטוּעִים בִּמְחוֹז הַחֲלוֹם" (77).
כצפוי, נזכרים גם
קשיי הקליטה במעברה בישראל במיוחד של דור ההורים, שהילדים היו עֵדים לו. הרצל חקק: "זֶה כְּאֵב הַגְּאֻלָּה" (205). כך בשיר: "עברית ברֹטב עגבניות": "סַבָּא בּוֹכֶה. הָעִבְרִית בַּחֲשֵׁכָה" (183); ובשיר: "מעברה, עברית, גוִילִים": "אֹהֶל קָרוּעַ רוֹטֵט בָּרוּחוֹת. לִפְעָמִים אֹהֶל הָיָה / כְּלֹא הָיָה" (292). בלפור חקק: "כְּשֶׁסַּבָּא עָלָה לָאָרֶץ הָיָה שָׁפוּף / וְהָלַךְ עָצוּב כְּזוֹחֵל עָפָר / כְּשֶׁפָּתַח כַּפְתּוֹרֵי חֻלְצָתוֹ רָאִינוּ מִיָּד / שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר" (56).
שני הספרים מתייחדים
בריבוי הפנים: הנגלה והנסתר; הריאלי והסמוי; החוץ והפנים, במיוחד בשיריו של הרצל, כגון: "שפת שירים, לשון סתרים" ('שחרית לנצח', 151), אבל גם בשיריו של בלפור: "צֵרוּפִים קְדוֹשִׁים הָיוּ נִיחוֹחִים" ('רשות לתיקון עולם', 27); לפי הכלל: "קַל הוּא פִּתְרוֹן הַחֲלוֹמוֹת / קָשֶׁה הוּא פִּתְרוֹן הַשִּׁירִים" (245).
בשני הספרים באות לידי ביטוי אהבת
הלשון העברית, בקיאות רבה במכמניה, והיכולת לחבר בין רבדיה השונים הקרובים והרחוקים: "אֵיךְ עַל הָעִבְרִית / אָגֵן" ('שחרית לנצח', 156); "עברית יקרה שלי" ('רשות לתיקון עולם', 244).
שני ספרי השירים
ספוגי תנ"ך, היסטוריה יהודית וספרות עברית. השירים מקרבים את הרחוקים, והופכים אותם לחלק מהמציאות האקטואלית של כל משורר והעולם הסובב אותו. באמצעות דמויות מן המקרא, ההיסטוריה היהודית והספרות העברית והכללית, מבטא כל יוצר את עצמו ואת הלך נפשו. תנ"ך. אין כמעט שיר שאינו ספוג זכרי מקרא, ניבים תנכ"יים ורמזים למאורעות מקראיים. המקרא נבלע בשיר בטבעיות גמורה, יוצר את מעמקיו ובונה את משמעויותיו. בשני הספרים רבים הם השירים המוקדשים לדמויות מקראיות. כגון: "אם סיסרא" בספרו של הרצל חקק (161) ו"מחזור שירים: תיקון תנ"כי" בספרו של בלפור חקק, שגם בו שיר על "אם סיסרא" בצד דמויותיהם של נח, שרה, יצחק, שמשון ודלילה. במחקר ההשוואתי של תאומי המשוררים, ההשוואה בין שירי "אם סיסרא" שלהם מתבקשת, כדי להמחיש את המשותף והשונה ביניהם.
הביטוי האישי מושג גם באמצעות דמויות מן
ההיסטוריה היהודית, ביניהן: דון יצחק אברבנאל, דונה גרציה, רבי אמנון ממגנצא, שבתי צבי ורבים אחרים.
בשני ספרי השירים, יש מחוות מרתקות ליצירות
הספרות העברית של הדורות הקודמים ולסופריה, ממזרח וממערב. ביניהם: שלמה אלקבץ;
נתן אלתרמן; דבורה בארון; יהודה בורלא; ביאליק; ברדיצ'בסקי; ברנר, גנסין; א"צ גרינברג; אלעזר הקליר; זלדה; שאול טשרניחובסקי, אירה יאן; עגנון, שלום עליכם, רחל, שושנה שבבו; פנחס שדה; דוד שחר,
יצחק שמי, לרבות קפקא ואחרים.
ולא הוזכרו כאן מאפיינים משותפים נוספים כגון: התרפקות על דמויות הסבתא והסב ובני משפחה אחרים; אהבת האישה; אהבת ירושלים; העברית השורשית, יכולת החריזה המופלאה; מוסיקליות של משקל וקצב.
לאחר פירוט הדומה והמשותף, מן הראוי לרמוז בכל זאת משהו על השונה והמפריד. שירתו של הרצל חקק היא יותר מופשטת, חידתית, מטפיסית, מיסטית, התרה אחר הסוד והמסתורין של החיים והעולם. מילות-המפתח בה הן: סוד, מסתור, מסתורין, נסתר, שפת סתרים, חידה, פלאים, צופן, קסם, רז. כגון: "מַשַּק סוֹדוֹת נִסְתָּרִים" (30); הפיכת המוחש למופשט: "הָרָז / שֶׁנִשְׁכַּח בַּסִּפּוּר שֶׁנִּגְנַז" (26); "יֵשׁ בַּלֵּב צִפִּיָה לְאֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה" (24) ועוד הרבה מאד. המוטיבים החוזרים בשירה זו לקוחים מחיי היום יום: כביסה ואפיית לחם וכל הפעולות הקשורות בהן. הכביסה כביטוי להיטהרות, ניקיון, זוך, סילוק הלכלוך והתחלה חדשה. כגון בשירים: הכר נא. כתונת האור" (10); "נשמת תכלת נרקחת" (15); "פתיתי סבון, חסד הכובסת" (29). באפיית הלחם פעולות כגון: בצק, לישה, פרימוס, פתיליה, כמטונימיה לחיים, לכתיבת שירים, לסוד העולם: "זוֹ שִׁירַת סוֹד" (177). בשירים כגון: "נשמת תכלת נרקחת" (15); "אותו אור, אותו מסתור" (41); "אמנות הלישה, חמדת העיסה" (57). בבחינת - בישול שווה חיים: "הָאֹרֶז קָם לַחֲלֹם"; חֶרְדַּת הַפִּלְפְּלִים הַחַמָּה" (183); הבישול נמשל ליצירה: "לִתְפִלַּת הָאֲפִיָּה" (58).
שירתו של בלפור חקק היא יותר מוחשית, ארצית, ריאלית, נאחזת בקיים ובמצוי ואינה נרתעת מתיאורי ההווי והמציאות: בשכונת הילדות, בירושלים, בישראל. העבר חי בתוך ההווה ומפְרה אותו: "הַהֵיכַל שֶׁבְּתוֹכֵנוּ" (49). לזיכרונות הילדות הוקדש השער הראשון: "תיקון ילדות" ובו תפיסת הילדות כחוויית-תשתית המעצבת את המשך החיים: "שכונת ילדותי היא לב" (9); תיאור "שְׁכוּנִת בָּתֵי סַיְדּוֹף" (13) שבה גדל; פירוט ההווי "בַּשְׁכוּנָה שֶׁלָנוּ" (12), הדומה, לפחות ממרחק השנים" ל"גן עדן" (15), וכן בית הכנסת, התפילות, גן הילדים, בית הספר, הלימודים, המורים, החברים. צילומי האנשים והמקומות שצורפו לספר גם הם מחזקים מוחשיות זו של השירים.
חשוב להעיר שהפרדה זו אינה מוחלטת. המאפיינים של כל ספר מצויים גם ברעהו, אם כי במינון נמוך יותר. וכן על כך, שהשירים, שבקריאה ראשונה, נראים כחד-ממדיים, ומעידים על אמונה חזקה, ביטחון מוחלט ונחרצות, מתגלים בקריאה מעמיקה יותר, ששירים שיש בהם לא מעט התלבטות, פקפוק, היסוס ותחושת זרות והם משדרים התחבטות וכאב. כגון בשירו של הרצל חקק: "התבוננות שלמה, פלא" (311 - 312); ובשירו של בלפור חקק: "כותב בזמן ובמרחב" (256 - 258).
פתחתי בהערה אישית ואסיים בגילוי נאות. שמחתי לגלות ב'רשות לתיקון עולם' של בלפור חקק, שגם לי יש חלק בו. שמחתי לגלות שמחקרַי שימשו השראה לכתיבת כמה מן השירים. ביניהם: "דבורה בארון נכנסת להיכל הספרות העברית" (137); "נוסעת אלמונית נכנסה לחיי" (142 - 143); "מכתב מברנר" (149). "שירי דיוקן" אהובים עלי מאד, הקדשתי להם כמה ממחקרי, ושירים אלה מוסיפים עוד דוגמאות לז'אנר ספרותי זה, ולהמחשת חשיבותו.
בימים לא קלים ולא נעימים אלה, של התלהטות הרוחות המיותרת והמזיקה, סביב "אשכנזים וספרדים", מזרחיים וכאלה שאינם מזרחיים, קול שירי כפול זה חשוב במיוחד, כל קול לחוד ושניהם יחד. שני ספרי השירים מעידים על ההפרדה המלאכותית בין "מזרח למערב" ומחזקים את כוחה של השייכות לארץ ולשפה ולזהות היהודית-הישראליות, המורכבת ממזרח וממערב גם יחד, בספרות העברית ואולי לא רק בה. הרצל חקק: זֶה דּוֹר / שֶׁנִּקְרָא לְהַנְבִּיט פֵּשֶׁר. לְהִקָּרַע / בֵּין זֶהוּיוֹת. ( - - -) תָּמִיד יִהְיוּ לָהּ. יִהְיוּ לָנוּ / שְׁתֵּי אַרְצוֹת מוֹלֶדֶת" (הרצל חקק: "השדה נכתב בשפה אחרת", 233). אבל גם: "בְּיָדֵינוּ יָצַקְנוּ. נִשְׁמָתָהּ שֶׁל אֻמָּה" ("כאן נולדנו, בבית הספר", 246). וכן בשירתו של בלפור: "וּבְכָל עֵת אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי / מְגַשֵּׁר בֵּין זְמַנִּים וּמְקוֹמוֹת / אוֹחֵז בְּשָׁרָשִׁים, בְּקוֹלוֹת וְּנְהָמוֹת / אַךְ גַּם תָּלוּשׁ / בֵּין הָעוֹלָמוֹת" (255). אבל גם: "הַסְּנֶה בּוֹעֵר בִּי מֵאָז פָּרָשַׁת שְׁמוֹת עַד נְבוֹ / גַּם בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹבוֹת" (184); "מֵאָז הֱיוֹתִי יֶלֶד, אֲנִי מְאַחְסֵן / בַּזִּכָּרוֹן אֶת הֱיוֹתִי עִבְרִי" (234).
שני הספרים הם נדבך חשוב נוסף בבניין שירתו של כל אחד מהם, המבליט עוד יותר את עולמו השירי הייחודי הנפרד. יש לקוות שמחקר יסודי ינסח את המאפיינים המשותפים והמיוחדים של כל אחד מתאמי-המשוררים, על-רקע השירה העברית לדורותיה.
- הרצל חקק: 'שחרית לנצח. שירים (2010 - 2016)', הוצאת צור-אות בשיתוף הוצאת "שלהבת", תשע"ו-2016, 322 עמודים.
- בלפור חקק: 'רשות לתיקון עולם. שירים (2010 - 2015)', הוצאת צור-אות בשיתוף הוצאת "שלהבת", תשע"ו-2016, 318 עמודים.
