הכיבוש הערבי-מוסלמי של הארץ היה בין השנים 640 - 1099 . רוב החוקרים בדעה שהשלטון האומיי (שושלת בית אומייה שלטה בין 640 - 750) לא גילה עניין בהתאסלמותם של הכופרים. באיסלאם בראשיתו לא הייתה מדיניות של איסלמיזציה, והשליטים הערביים העדיפו לקבל מיסים מהכופרים ולא לאסלמם. השושלת האומיית הייתה סונית, והסונים היו בעלי גישה סובלנית. אבל, בתקופת בית עבאס (שושלת בית עבאס שלטה בים 750 ל-942 ) התחיל בהדרגה, שינוי במדיניות, עם המעבר מדגש על הערביות לדגש על האיסלאמיות. השושלת העבאסית לא הייתה שיעית, אבל היא התבססה על פקידות פרסית שהייתה שיעית. הפאטימים (השושלת הפאטימית שלטה בין 942 - 1099 אם כי בחלק מהשנים הללו הם איבדו זמנית את השלטון ) היו שיעים אבל מרכז שלטונם היה במצרים הסונית ובהיותם מיעוט בקרב רוב סוני במצרים, הם נהגו בסובלנות מלבד בימיו של הכליף אל-חאכים.
מיכאל אסף כתב ש"חוץ מבתקופות נדירות לא נעשה לחץ ישיר על עדות החסות שתתאסלמנה". אין שום הוכחה, ברוב התקופות, שהשלטון היה מעוניין בהתאסלמותם ובהסתערבותם של בני החסות. "לאשרן של עדות החסות נעשתה שאלת ההכנסות מעיקה ומדאיגה במלוכה הערבית, וזה עצר וריסן את הקנאות הדתית שלא תעבור גבולות ידועים".
אסף ציין שהייתה חזרה לאיסלאם של ערבים שהתנצרו בתקופה הנוצרית- ביזאנטית.
נחמיה לבציון קבע שתהליך האיסלום היה איטי ולא הושלם בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי. לעומת זאת, הייתה לתהליך השירעוב ( ערביזציה תרבותית) הצלחה רבה יותר. אבל השירעוב השפיע במידה מסוימת על קצב ההתאסלמות, בעיקר בקרב נוצרים. לבציון מסכים עם הדעה ששליטי בית אומייה לא היו מעוניינים לעודד התאסלמות. הוא קבע שב-200 השנים הראשונות לא הייתה מדיניות מכוונת ושיטתית, אם כי היו מקרים יוצאי דופן, משיקולים פוליטיים. מדיניות אי-עידוד ההתאסלמות נבעה קודם כל מהתפישה שהאיסלאם הוא דתם של הערבים. ולא הייתה כל כוונה לצרף את בני העמים הנכבשים לקהילה הדתית- פוליטית. מבחינה תיאורתית ומעשית, "מטרת הכיבושים הייתה טריטוריאלית- לא איסלום. כמו-כן, שליטי בית אומייה היו בדעה שמדיניות של סובלנות דתית ללא כפיית התאסלמות תקל על התבססות שלטונם. ולא פחות חשוב, הם חששו לאובדן ההכנסות ממסים. המתאסלמים הלא- ערבים חויבו במס קרקע גבוה מזה של הערבים. לבציון הדגיש אף הוא שהשלטון לא פטר את המתאסלמים מתשלום "מס הכופרים", אלא במקרים שנבעו משיקולים פוליטיים. על-מנת להתאסלם חייב היה המתאסלם להצטרף לשבט ערבי כנספח (מיאלי). הנספח היה במעמד נחות. לאחר השוואת מעמדם של המתאסלמים, בימי הח'ליף עומר השני, לזה של המוסלמים הסיכוי לפטור ממס הכופרים יצר, לכאורה, מוטיבציה להתאסלמות בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים שהתקשו לעמוד בתשלומי המיסים. אבל, הח'ליף עומר חייב את המתאסלמים ב"מס הצדקה" שבו היו חייבים מוסלמים, ולא שחרר אותם ממס הקרקע (חראג'), אם כי מוסלמים שילמו מס קרקע נמוך מאחרים. השליטים אחרי עומר השני חזרו למדיניות אי- עידוד ההתאסלמות.
משה גיל הגיע למסקנה שקבוצות דתיות בעלות ארגון קהילתי חזק ומגובש הצליחו לעמוד בלחצים הכלכליים של הכיבוש הערבי ודבקו בדתם. רק קהילות דתיות שמסגרתן הקהילתית הייתה חלשה, התאסלמו. המסגרות הקהילתית הנוצרית והיהודית, שתיהן היו חזקות וזה מסביר את העובדה שבסוף העידן הערבי- מוסלמי לא הושלם תהליך ההתאסלמות. משה גיל קבע שבמאה השנים הראשונות (640 - 740), כלומר, בתקופת השלטון האומיי אין כמעט עדויות על התאסלמות בקרב האוכלוסייה המקומית. יש עדויות שהשלטון אינו מעוניין לאסלם את הלא- מוסלמים. עובדה היא שהערבים הקפידו על הסתגרותם מכלל האוכלוסייה. להיות מוסלמי משמעותו הייתה להשתייך לכת חברתית נפרדת שההשתייכות אליה עוברת בירושה וכוללת זכויות יתר. השלטון אף חוקק חוקים שיבטיחו את ההיבדלות. החוקים אסרו על לא- מוסלמים להתלבש כמוסלמים, לקיים מגע חברתי עם מוסלמים, או להיכנס לבתיהם. נאסר על לא- מוסלמים ללמד את בניהם את הקוראן. לא - ערבים שביקשו להתאסלם היו חייבים למצוא מוסלמי שישמש להם כאיש חסות. המתאסלמים שאינם ערבים לא זכו למעמד שווה לזה של המוסלמים, ולא נהנו מביטול מס הכופרים. לא-ערבים שהתאסלמו יכלו לשרת בצבא רק במסגרת חיל עזר, וקיבלו רק חצי עד שליש מהשלל. רק מאוחר יותר, בשלהי השלטון האומיי, הכליף עומר, הישווה את זכויות המתאסלמים לאלה של המוסלמים. עד שלהי השלטון האומיי, לא היה לתושבים הלא- מוסלמים אינטרס מיוחד להתאסלם.
דעה זו קיבלה חיזוק ממחקרו של רוני אלנבלום. לעומת זאת, חולשתה של המסגרת הקהילתית השומרונית תרמה להתאסלמות רחבה. אלנבלום הראה במחקרו שהאיסלאמיזציה של הארץ נבעה ברובה מהגירת מוסלמים לארץ ולא מהתאסלמות המונית של האוכלוסייה המקומית, והביא את הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם כדי להוכיח שבתקופה הצלבנית עדיין היו הגליל המערבי, יהודה ודרום השומרון בעלי אוכלוסייה נוצרית ניכרת ובגליל המזרחי היה ריכוז של יישובים יהודיים. לזה יש להוסיף את ערי החוף שהיו בעלות אוכלוסייה נוצרית ניכרת.
מילכה לוי-רובין קבעה, בהסתמכה על עדויות של אלמוקאדאסי ואבן אל-ערבי מהמאה ה-11 שמלבד מקרים בודדים לא הייתה התאסלמות משמעותית בקרב הנוצרים. הם העידו שרוב תושבי פלשתין הם נוצרים. אבל, לעומת זאת, יש ידיעות על התאסלמות בקרב השומרונים. התאסלמות השומרונים נבעה מאיסלום בכפייה ומגורמים כלכליים. המצב הכלכלי היקשה על העמידה בעומס מס הכופרים בנוסף לשאר המיסים. כנראה, שהמכה הקשה שהוכתה הקהילה השומרונית תחת הכיבוש הנוצרי-ביזאנטי החלישה את הארגון הקהילתי השומרוני.
נחמיה לבציון הדגיש ש "יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על-מנת להשתחרר מהג'זיה" (מס הגולגולת), ושתהליך האיסלום היה איטי ולא הושלם בתקופת השלטון הערבי- מוסלמי.
אברהם נ. פולק היה בדעת מיעוט. הוא קבע שהאומיים ניהלו תעמולה חזקה למען ההתאסלמות ובנו את מסגד כיפת הסלע כדי להפוך את ירושלים למרכז דתי מוסלמי ולהפנות אליה את עולי הרגל שעלו למכה. גם התנאים החומריים היוו פיתויי להתאסלמות: שחרור ממס הכופרים, השתלבות בשלטון, שחרור מחוקי הירושה שהיפלו לא- מוסלמים לרעה ושחרור מהפקעת אדמות.
קיימת הסכמה בקרב החוקרים שבתקופה העבאסית חל שינוי במדיניות והדגש הועבר מערביות לאיסלמיות, אך השלטון העבאסי היה נתון כל הזמן במאבקי הישרדות ובתנאים אלה עיקר מעייניהם לא היו נתונים לאיסלמיזציה פעילה. אבל בתקופה העבאסית התחזקה הקנאות הדתית והמדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית, כפי שהיה בתקופת בית אומייה. בעקבות השינוי הזה החלה הקפדה רבה יותר על אכיפת "תנאי עומר". אבל, הצורך בהכנסות ממסים מיתן את הקנאות. במאה ה-9 הונהגו ויכוחים דתיים בין אנשי דת מוסלמים לאנשי דת נוצרים ובין אנשי דת מוסלמים לאנשי דת יהודים. בוויכוחים הללו ניסו המוסלמים לטשטש את ההבדלים בין הדתות, כדי לקרב את הלא- מוסלמים לאיסלאם.
נחמיה לבציון קבע שבתקופת שלטון בית עבאס בוטלה ההבחנה, שהייתה מקובלת בתקופה האומיית, בין ערבי ללא ערבי, והועבר הדגש להבחנה בין מוסלמי ללא מוסלמי. "השינוי הזה מסמן את סוף עידן הסובלנות כלפי מי שאינם מוסלמים והתפתח לחץ על המיעוטים הלא- מוסלמים". בימיו של הח'ליף אל-מותוכיל 0847 - 861 ) הוחמרו ההגבלות על בני החסות בכל תחומי החיים. אבל, מדגיש לבציון, "יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על-מנת להשתחרר מהג'זיה", מס הגולגולת. לבציון סבור, שעקרונית, השליטים הערבים לא ניהלו מדיניות שיטתית ועקבית של איסלום נתיניהם. יש חילוקי דעות לגבי השאלה מתי הושווה מעמדם של המתאסלמים לזה של המוסלמים.
בתקופה הפאטימית עבר המרכז השלטוני למצרים שהייתה ברובה סונית. הפאטימים היו שיעים. בהיותם מיעוט הם העדיפו להציב "בני חסות" באדמיניסטרציה, ויחסם כלפי "בני החסות" מלבד בימי הכליף אל - חאכים, היה של סובלנות. יהודים תפשו עמדות מפתח בצמרת השלטון הפאטימי ורופאי החצר היו אף הם יהודים. על-פי מסמכי הגניזה הקהירית, היה יהודי בשם מנשה אחראי לענייני הצבא הפאטימי בא"י וסוריה והוא דאג ליהודים.
שלמה דב גויטין, קבע במחקריו על ה"חברה הים- תיכונית" שפרט לדרישה להתאסלם בימי הכליף אלחאכם לא הופעל לחץ מיוחד על המיעוטים להתאסלם בתקופות הפאטימית והאיובית ( האיובים היו יורשיו של צלאח א-דין שהשתלט על חלקים גדולים של הארץ בעקבות נצחונו על הצלבנין ב-1187), אף כי למותר לציין שכל אותה עת עודדו את היהודים ואת הנוצרים להתאסלם".
יש עדות על רדיפות והמרת דת מאונס בימי הכליף הפאטימי אלחאכים (976 - 1020). ניסים דאנה, תאר בספרו את מדיניות אל-חאכים כלפי הנוצרים והיהודים. בראשית שנות ה- 1000 הוציא הכליף הגבלות נגד הלא- מוסלמים, "בני החסות". השלב האחרון במדיניות הרדיפות של אלחכאם נגד לא- מוסלמים הייתה ההוראה להתאסלם או לעזוב את הארץ. כתוצאה מגזירות אלה הייתה בריחה גדולה של בני חסות, נוצרים ויהודים מהארץ. חוקי השמד התקיימו עד 1014, על-פי גירסה אחת ועד 1017 על-פי גירסה אחרת. הכליף חזר בו והרשה לאנוסים לחזור לדתם, הירשה לבנות מחדש בתי תפילה שנהרסו והודה ש"מוסלמי מאונס אינו מוסלמי אמיתי". על-פי גירסה אחרת נמשכו הרדיפות עד סמוך למותו ב-1020 ורק בימי יורשו א- זאהר בוטלו הגזירות.
הנוצרים סבלו הרבה יותר מהיהודים מרדיפות. הנוצרים נקלעו בין הפטיש לסדן. היחס אליהם הושפע מהמאבק בין הערבים לביזאנטים. הרדיפות הביאו נוצרים להמיר את דתם. בייחוד הייתה המרת דת בקרב הפקידות הנוצרית מתוך שאיפה לשמר את משרותיהם.
