אתר "זוכרות" וה"זיכרון" הסלקטיבי

אתר זוכרות הוא אתר של נשים מהשמאל אשר אימצו את האג'נדה הפלשתינית ופועלות להפצתה בעולם. אחד הפרויקטים של זוכרות הוא להביא לידיעת קוראים באנגלית את התזה של פרופ' ג'סטין מקרטי מאוניברסיטת קולומביה שפירסם ב-1990 ספר שכותרתו: "אוכלוסיית פלשתינה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט". התזה של הספר בחלק העוסק בשלהי התקופה העות'מאנית שוללת קיומה של תופעה של הגירה מוסלמית משמעותית לארץ . לדידו של מקרטי הגידול העצום באוכלוסייה המוסלמית היה תוצאה של ריבוי טבעי גבוה בלבד. זוכרות "שוכחות" את המחקרים החולקים על התזה הזאת ומביאות את המחקר של מקרטי כהוכחה שהפלסטים (ערבים) חיו בארץ מאות שנים וזוהי ארצם. זוכרות טוענות שאם כי המיפקדים העות'מאנים השתמשו רק בהגדרת המוצא הדתי, הרי המוסלמים והנוצרים, אותם הן מכנות "פלשתינים" השתייכו כבר בתקופה העות'מאנית לעם הפלשתיני על-פי זכות ההגדרה העצמית. זוכרות רק שוכחות שהמושג "זכות הגדרה עצמית" כלל לא היה קיים בשלהי התקופה העות'מאנית. הן מתעלמות מכך שהמוסלמים והנוצרים בשלהי התקופה העו'מאנית לא היו מאורגנים על בסיס אתני- לאומי אלא דתי וכלל לא הגדירו את עצמם כעם. רק שנים רבות לאחר מכן, בהשפעת הצהרת בלפור והכרזת חבר הלאומים על הקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה החלה בהדרגה להתגבש התודעה הלאומית הפלשתינית. התזה של מקרטי המחקר של ג'סטין מקרטי התפרסם ב-1990. התזה שלו במחקרו על התקופה העות'מאנית בין השנים 1860 ל-1914 היא שההגירה של ערבים (מוסלמים ונוצרים) לארץ הייתה מינורית. הוא סבור שהייתה הגירה עונתית של כוח עבודה אל הארץ וממנה אבל יש ראיות מעטות בלבד על הגירה קבועה של ערבים לארץ בין השנים 1860 ו-1914. מקרטי ניתח את הנתונים על ילודה, תמותה ותוחלת החיים בין השנים 1860 ו- 1914 והגיע למסקנה שמאז אמצע המאה ה-19 ואולי זמן רב קודם לכן הריבוי הטבעי של הערבים היה מן הגבוהים והפוריות הגבוהה נמשכה לאורך התקופה העות'מאנית. החל מ-1860 החלה ירידה בשיעורי התמותה ועלייה בתוחלת החיים. גם תמותת תינוקות הייתה בירידה. מקרטי הביא את הנתונים הבאים: ילודה - על-פי נתונים מ-1914 ילדה אישה ערביה 7 לידות בממוצע. תמותת תינוקות לפני הגיעם לגיל שנה הייתה 29% ובסה"כ הייתה התמותה בין לידה לגיל 5 - 43%. שיעורי הירידה בתמותת תינוקות היו מ-380 ל-1000 ב-1860 ל-290 ל-1000 ב-1914. תוחלת החיים - בתקופה העות'מאנית במאה ה-19 הייתה, לדעת מקרטי, עלייה בתוחלת החיים וירידה בתמותה. הסיבות לכך היו השיפור במצב הביטחון, במצב הכלכלי, התחזקות השלטון המרכזי, והשיפור במצב הבריאותי: מגיפות הדבר נעלמו עד שנות ה- 1840 ומגיפות הכולירה נעלמו עד שנות ה-1870. תוחלת החיים עלתה ומי ששרד עד גיל 5 ממוצע החיים שלו היה כ-50 שנה. מקרטי הגיע למסקנה שתושבי הארץ הערבים (מוסלמים ונוצרים) הם צאצאים של ערבים שחיו בארץ מאות שנים. הביקורת על מחקרו של מקרטי התרכזה במספר נושאים:

• מספר הערבים - עוזיאל שמלץ תקף את שיטתו של מקרטי להגדיל את מספרם על-פי מקדם הכפלה כלפי מעלה. מקרטי נקט בדרך זו לגבי הנתונים של שלהי המאה ה- 19 בטענה שמספר הילדים במקורות העות'מאניים אינו מדויק והוא נמוך מדי. עוזיאל שמלץ דחה את הטיעון הזה בטענה שהוא לא מצא הצדקה לטענה על ייצוג נמוך לילדים. בשים לב לתמותה שהייתה גבוהה, טוען שמלץ, לא התחייב תיקון בגודל האוכלוסייה בשל הילדים. שמלץ קבע שהניפוח הוא חסר הצדקה.

הנתונים של שמלץ לגבי 1914: 515,600 מוסלמים ו-69,300 נוצרים= 584,900. קיים הפרש של 153,100 בין הנתונים של מקרטי ושמלץ לגבי 1914. לדעת שמלץ האוכלוסייה בארץ סבלה אבידות כבדות עם פרוץ המלחמה וכן הייתה בריחה מהארץ. ( הנתונים של שמלץ אינם כוללים את אזור באר שבע).

• מספר הילדים וגודל המשפחה - עוזיאל שמלץ דחה את קביעתו של מקרטי שנתוני הסקרים לא דייקו לגבי מספר הילדים ולכן יש להגדיל את הנתונים הרשמיים. מקרטי קבע שאשה ערביה ילדה בממוצע 7 לידות בחייה. אבל, החוקרים בדעה שהגודל הממוצע של המשפחה היה בין 5 ל-7 נפשות, והרוב נטו ל-5. לאור הגודל הממוצע של המשפחה לא סביר שהיו 7 ילדים במשפחה. נתן שור בסס את התזה שלו על גודלו הממוצע של בית האב על מקורות לא עות'מאנים בהם צוין בית האב ומספר הנפשות. זאת בניגוד למיפקדים העות'מאניים שדווחו רק על מספר בתי האב. הוא הגיע למסקנה שהגודל הממוצע של בית האב לאורך התקופה העות'מאנית היה ביחס של 4:1.

• שיעורי התמותה ותוחלת החיים - גד גילבר תומך, אומנם, בהערכה שהריבוי הטבעי היה הגורם העיקרי לגידול האוכלוסייה הערבית- מוסלמית אך הוא מדגיש שבחן את הנתונים של החוקרים לגבי שיעורי התמותה, תוחלת החיים והריבוי הטבעי לגבי התקופה העות'מאנית והגיע למסקנה שהם מבוססים על השערות והערכות ולא על בסיס מוצק כלשהו. יש הבדלי הערכות בין החוקרים לגבי שיעורי הריבוי הטבעי. מקרטי קבע שהריבוי הטבעי היה 1.24% אבל יש על כך חילוקי דעות.

• ההגירה הערבית לארץ - הביקורת החמורה ביותר נוגעת לתזה של מקרטי על העדר הגירה ערבית- מוסלמית לארץ. מקרטי ניתח את שיעור הגידול של האוכלוסייה בין 1860 ל-1914 ב-3 המחוזות (סנג'קים) והגיע למסקנה שההגירה המוסלמית הייתה מצומצמת. פרד גוטהיל, כלכלן מאוניברסיטת אינוי, דחה את הטיעון של מקרטי בטענה שהוא הסתמך רק על מקורות עות'מאנים רשמיים והתעלם לחלוטין מההגירה הבלתי- חוקית לארץ.

דוד גרוסמן סקר את מקורות ההגירה לארץ במאה ה-19 ומצא הגירה משמעותית של דרוזים, תורכמנים, כורדים, צ'רקסים, מצרים, אלג'ירים, בוסניים, סודאנים, עירקים (שבט הזועביה שחנין זועבי נימנית עליה) וערבים מחצי האי ערב. שבטים בדווים מחצי האי סיני ומהמדבר הסורי פלשו אף הם לארץ ומררו את חיי התושבים. עוזיאל שמלץ הביא את נתוני המיפקד העות'מאני של 1905 לאזור חברון וירושלים כדוגמה לשיעור המהגרים בקרב האוכלוסייה המוסלמית. המיפקד כלל נתינים עות'מאנים ביישובי הקבע בלבד. הוא לא כלל נתינים זרים שרובם היו יהודים ונוצרים. עובדה זו צמצמה את אחוז היהודים והנוצרים והגדילה את אחוז המוסלמים. המיפקד גם לא כלל את שבטי הבדווים. הנתונים של המיפקד על-פי מקומות הלידה מעידים על הגירה מוסלמית לאזור מאסיה, אפריקה וטורקיה והגירה של יהודים ספרדים מארצות אלה ויהודים אשכנזים מאירופה המזרחית: נתונים ממיפקד 1905: מוסלמים: 42.2% מאסיה, 25.0% מטורקיה ו- 45.0% מאפריקה. על סמך נתונים אלה העריך עוזיאל שמלץ שההגירה לארץ של מוסלמים באזורים אלה הייתה משמעותית ביותר והגיעה ל-53%. שמלץ העריך שתנועת הגירה של נתינים עות'מאנים הייתה גם לחלקים אחרים של הארץ וההגירה נבעה מסיבות כלכליות או דתיות. הוא גם סבור ש"יש מקום לספק אם הדבר נירשם במידה מספקת". הדמוגרף רוברטו באקי קבע שבין 1800 ל-1914 היה גידול שנתי ממוצע של 6,000 - 7,000 מהגרים ערבים לפלשתינה והעריך שלפחות 1/3 מגידול האוכלוסייה נבע מהגירה.

• הבדלים כלכליים - פרד גוטהיל הצביע על הבדלים כלכליים בין ארצות האיסלאם לארץ תחת השלטון העות'מאני בין 1860 ל-1914 שהיוו גורם להגירה. האפשרויות הכלכליות עקב ההתפתחות הכלכלית בארץ משכה מהגרי עבודה מארצות האיסלאם. גוטהיל האשים את מקרטי מהתעלמות מגורם זה.

המשק העירוני והכפרי של הארץ היה, לדעת אמנון כהן, בדרגה ימי ביניימית במאות ה-16 - 18. אבל במשך המאה ה- 19 המצב החל להשתנות. בשנות ה-30 וה-40 היה קצב השינוי איטי אך מעשור לעשור השינויים צברו תאוצה. בשנות ה-70 הארץ הייתה בתהליך של שנוי. זוהי גם דעתו של יהושע בן אריה. הארץ הייתה דלילת אוכלוסין ונחשלת ורק בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 החל המצב להשתנות, תחילה בקצב איטי שהלך וגבר מעשור לעשור. לא הייתה התפתחות דומה בארצות האיסלאם. על-מנת לקבוע מתי החלה הירידה בתמותת תינוקות והעלייה בתוחלת החיים יש לבדוק מתי הפך השינוי האיטי בקצב ההתפתחות הכלכלית לשינוי בקצב מהיר והביא לשיפור במצב כלכלי משמעותי של האוכלוסייה ולעלייה ברמת החיים. מקרטי לא התעמק כלל באספקט זה. בקיצור, ההסתמכות של "זוכרות" על מקרטי בלבד היא עדות להתעלמות ממחקרים אחרים שהם פחות מתאימים לאג'נדה הפלשתינית. גם הטיעון שבתקופה העות'מאנית היה עם פלשתיני היא השלכה לאחור של מציאות מאוחרת. כמו-כן, חשוב לציין שמחקרו של מקרטי לא רק מתעלם ממקורות הסותרים את התזה שלו אלא הוא פורסם ב-1990 ומאז פורסמו מחקרים לא מעטים המבוססים על מקורות שלא היו לנגד עיני חוקרים משלהי המאה ה-20. לעומת התזה של מקרטי הדוחה את עצם הטיעון שהייתה הגירה רוב החוקרים בדעה שהייתה הגירה ערבית- מוסלמית לארץ. חילוקי הדעות הם לגבי אחוז הריבוי הטבעי לעומת אחוז ההגירה. אני עוסקת כעת בקריאת כל המחקרים שפורסמו לאחר 1990 והם יופיעו בסיפרי הבא על ההגירה הערבית- מוסלמית לארץ. נ.ב: מי שמעוניין בדיון ענייני בנושא מוזמן לשלוח לי מייל.