שנה של סוכריות

מיא שם-אור, מבקשת שנטעם את שירתה. והיא מעניקה לקורא את טעם הסוכריות שהיא טעמה. בכותרת הספר "שנה של סוכריות" יש תחימה של זמן. מהי אותה שנה של סוכריות עשוי לתהות הקורא. ובנוסף יש הגדרה של משך הזמן זה היה למשך זמן של שנה. ומה כעת בחלוף השנה, האם הכתיבה הייתה לשם זיכרון? בהקדשה לספר מודה המשוררת לסבתותיה מרים ורוז והדבר מרמז על ביוגרפיה בה לסבתות השפעה עמוקה על חייה של הנכדה. באמירה זו מבטאת המשוררת את הקשר בין דור הסבתות לדור הכותבת. היא משתפת את הקורא באמירה הבין דורית שלה. היא מדלגת על דור ההורים או מוותרת על ציון בן זוג או ילדים ובוחרת בהקדשה לסבתות, וגם אינה מקדישה את הספר לסבים. כלומר משהו בהקדשה תוחם את המשוררת בקשר עבות אל הסבתות. וכאן גם תהייה מדוע אליהן קשורה מיא המשוררת ולא אל מישהו אחר. מה יש בסבתות שעיצבו את מיא שם-אור כי זוהי הסיבה שהיא מודה להן. "סבתי רוז נפטרה כשאבי היה בן 5, ברומניה. אבי הוא חיים נגיד. ד"ר חיים נגיד. בעצם לא הכרתי אותה אבל הכרתי אותה דרך אבא. הוא כאילו תיווך קישר בינינו למרות שלא אמר עליה מילה. או לא זכור לי שדיבר עליה מעולם. היא השפיעה עליי באמצעותו מבלי לעשות דבר ממש. אבל לה חלק בי. סבתא מרים ממש גידלה אותי. הייתי ממש אִתה. ולה היה מספיק מקום לתת מקום לכל הסבתות שהייתי רוצה." (מיא שם-אור במייל תגובה על המאמר) שירתה של מיא שם-אור היא שירה בעלת ריתמוס וגם שירה בועטת ושוברת גבולות, היא אינה כותבת בוטה אלא כותבת כואב. כשקוראים בשיריה מהדהד השיר בצליליו ויש בשירים ריתמיקה קצבית. השירים מתנגנים בפי הקורא. אחת מהטכניקות הבולטות של מיא שם-אור היא שימוש מרובה פעלים. השירה שלה מפעימה גם בשל השימוש המיוחד הזה שלה בפעלים. כשהיא כותבת שיר ניתן לשמוע את קולות החריטה שלה על גבי העמוד ולכן הדפסת ספרה במהדורה הזו כשהעמוד שקוף וניכרת בו השתקפות הכתיבה מצדיו לצד האיורים, מתאימה לרוח השירים.

כְּנָפַיִם/ מיא שם-אור

כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-אָחַז-צָבַט אוֹתִי הָאִישׁ עִם הַכְּנָפַיִם עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִצְרֹחַ וְלָעוּף מִשָּׁם. בּוֹעֶרֶת רַצְתִּי בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת לַגַּג לְהַסְפִּיק לָעוּף מִמֶּנּוּ לִפְנֵי שֶׁיָּעוּף הוּא וְהַכֹּל יִתְקַלְקֵל לִי. כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-שָׁמַט-אָחַז בִּי הָאִישׁ עִם הַכְּנָפַיִם הִרְגִּישׁ-רִגֵּשׁ אוֹתִי בַּכְּנָפַיִם לְהָעִיר אוֹתִי-לִצְרֹחַ עָלַי מִתּוֹךְ אַהֲבָה חֲזָקָה. כָּךְ הוּא אָמַר לִי- לוֹחֵשׁ לִי בָּאֹזֶן - נִשְׁבַּע לִי בֵּאלֹהִים וּבָאִמָּא הַבַּת זוֹנָה שֶׁלּוֹ. כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-שָׁמַט-דָּרַס אוֹתִי לָרִצְפָּה הִכְנִיס לִי מַכּוֹת בָּרֹאשׁ-סָתַר לִי בְּעָצְמָה עַד שֶׁהָרֹאשׁ עָף לִי מֵהַגּוּף - אָהַב אוֹתִי בְּחָזְקָה כְּאִלּוּ גַּם לִי כְּנָפַיִם וַאֲנִי צִפּוֹר קְטַנָּה מִתְבּוֹנֶנֶת מֵעַל גֶּדֶר הָאֶבֶן הַלְּבָנָה בָּעוֹבְרִים וְשָׁבִים מַרְאָה אֶת הַכְּנָפַיִם הַלְּבָנוֹת שְׂעִירוֹת עֲנָקִיּוֹת שֶׁלִּי - וְאֵין לִי כֹּחַ כְּנֶגֶד כָּל הַקִּנְאָה שֶׁמְּכֻוֶּנֶת נֶגְדִּי בִּגְלַל הָאִישׁ שֶׁלִּי שֶׁתּוֹפֵס בִּי בְּעָצְמָה בּוֹעֵט בִּי-מַפְרִיעַ לִי לָעוּף בִּלְעָדָיו. כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-אָחַז-הִרְגִּישׁ-חָנַק אוֹתִי בְּיָדָיו-מַפִּיל עָלַי שֵׂעָר זָהוֹב סָתוּר צוֹרֵחַ עָלַי שֶׁאָקוּם-שֶׁאֵשֵׁב-שֶׁאָקוּם-אֵשֵׁב עַל שָׁטִיחַ הָאוֹקֶר שֶׁנִּקְנָה בְּאִיקֶאָה-צָעַק-סָטַר-מָשַׁךְ לִי בַּשֵּׂעָר- הִכְנִיס לִי הוֹצִיא הָפַךְ אוֹתִי עַל הַגַּב קָרַע אוֹתִי הִצְלִיף בִּי עַל הַגַּג בְּתֵל אָבִיב תַּחַת הַבַּיִת שֶׁלּוֹ עָשָׂה אוֹתִי נַרְקוֹמָנִית-מְסֻמֶּמֶת מַתְמִידָנִית-מַסְנִיפָה חֲלוּשָׁה- עֲלוּבָה רַק שֶׁאֶהְיֶה שֶׁלּוֹ בְּכָל הַחַיִּים הָעַכְשָׁוִיִּים וְהָעֲתִידִיִּים וּבְכָל עָתִיד שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לִצְפּוֹת מִנְּקֻדַּת הַמַּבָּט הָאֱלִילִית שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ גַּן מֵאִיר חִסֵּל אוֹתִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ-צְהֻבָּה-עֲנָקִית בְּצוּרַת חֲבִיתָה יְרֻקָּה לוֹחֵשׁ לִי- נוֹשֵׁם לִי-מַצְמִיד אוֹתִי בְּכֹחַ לָאֲדָמָה הַחוּמָה- 'מְתוּקָה שֶׁלִּי'- 'מְתוּקָה יְקָרָה שֶׁלִּי'. כִּי אֲנִי רוֹצָה לָמוּת אִם אֲנִי לֹא שֶׁלּוֹ. כדי להעביר לקורא את עצמת חוויותיה משתמשת המשוררת הדוברת בהכפלות ובשלישיות מילים ביצירה, וכך נוצר אקו קולי. הדבר בולט כבר בשיר הראשון בקובץ "כנפיים" בעמ' 5. "כל כך חזק תפס-אחז-צבט אותי האיש עם הכנפיים" זוהי השורה הראשונה בשיר בן 3 בתים, שאין בהם סימטריה כלל וכלל. בית ראשון 3 שורות, בית שני 27 שורות- ובית שלישי 22 שורות. בצירוף הפועלי המשולש היא בונה את הפעולה מחדש. היא אינה מסתפקת בפועל אחד כדי לבטא את תחושותיה אלא מעצימה את פעולותיו של האיש עם הכנפיים, ובסיום השיר מתברר לקורא בשורת האחרונה מדוע היא כותבת "כי אני רוצה למות אם אני לא שלו." זוהי מהות חייה. מטאפורת האיש עם הכנפיים היא מטאפורה, שבה הדוברת יכולה למצוא את מקומה. כשהיא משתמשת בביטוי "האיש עם הכנפיים" יש באימאז' מלאך, האדם שיכול להמריא לפסגות רחוקות, והוא מסמל את משמעות חייה. פעולת התעופה בולטת בשיר והיא חשובה ביצירת הקשר אל האיש עם הכנפיים. עליה לסגל לעצמה את תכונת התעופה, ולכן היא צריכה לעלות על הגג ולנסות לעוף כמוהו. הדוברת חוששת שהקשר אותו היא מבקשת לא יתפקד כפי שהיא משתוקקת. "לפני שיעוף הוא/ והכול יתקלקל לי." יחד עם האהבה החזקה היא חשה את הרעד הבלתי נמנע בו האהבה חמקנית, היא עלולה לעוף/לחמוק. כפי שהיא בערה בעצמות ובעוצמות והתעוררו בה הרגשות הכול יכול להיעלם. האהוב לא מבטיח את הישארותו עמה באופן תמידי והיא חוששת וסובלת מחרדת נטישה. זהו שיר אהבה "חייתי" בו מתעוררת אהבה חזקה, שיש בה תפיסות חזקות של חזקת האהובה. כשאני מאוהבת ואוהבת מישהו מתוודה הדוברת בשירה זה, שהאהבה היא לא רק תשוקה אלא היא בעבורה אובדן חושים מוחלט. היא חשה את עצמת האהוב ואת כוחו וזוהי ההפריה לה היא זקוקה. בביטוי הזה גם אמירה ארספואטית. אני כותבת מתוך המפגש המעצים הזה עם האיש עם הכנפיים. ויש לשים לב שהיא מתארת דמות עם הכנפיים שהוא איש, כשאין ציון לשמו, יש שמירה על אנונימיות במידה מסוימת בעוד שהדוברת נחשפת וחושפת את פנימיותה. כחלק מן המקצב בספר ניתן לציין את שורות השירים הקצרות ביותר, רוב השירים בעלי שורות קצרות וריתמוס קצר וחד, שורות בנות מילה אחת מאוד בולטות בתוך הספר. השורות הן כמו סוכריות בודדות שמושחלות על שרשרת. המתיקות המרה של השירים נחרטת בקורא. לפעמים המקצב כל כך קצר שהמילה היא בת הברה אחת בלבד. כך בשיר "חמישה ליקוקים" עמ' 43-40. לפה מעמד של סובייקט בתוך הספר של מיא שם-אור והוא מככב בכמה שירים. כמו אומרת המשוררת איזה טעם יש לשירה אם אין לה טעם אמתי שניתן לחוש בבלוטות הרוק אלה שמעבירות לנו את הטעם. והטעם הזה של שיריה ערב לחיך גם בזכות הטעימה הזאת של המצלול וגם בזכות התכנים שהיא מנחילה לקוראים. גם השיר "אהבה" בעמ' 26 הוא דגם של שיר קצבי שהולם בקול כמו תופים. בתי השיר הם שניים ממוספרים. בית ראשון ושני משפטים קצרים שכתובים מפורקים כל משפט מפורק לכמה שורות.

אַהֲבָה

1. נְסִיכִי הַטָּרוּף יָשֵׁן בְּתוֹכִי. לֹא יוֹצֵא מִמֶּנִּי גַּם כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכָה. בבית זה מטאפורת האהוב "נסיך" והאהבה יש בה טירוף על-פי המשוררת. הקרבה ביניהם כשהוא ישן בתוכה והיו לבשר אחד. היא מבטאת כאן בשיר את עצמת ההזדקקות של האהוב לאהובה. וגם כשהיא מבקשת ממנו בקול בכי שייחלץ ממנה הוא נשאר בתוכה. זוהי הקרבה הרבה ביניהם הנמשכת כמעשה מכשף ומטורף. ומה קורה עם שחר? - בבית השני הדוברת מגלה לקורא 2. עִם שַׁחַר כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אֲנִי מוֹצִיאָה לוֹ אֶת הַלֵּב בְּסַכִּין קְטַנָּה שׁוֹלֶפֶת מְבַשֶּׁלֶת בְּתוֹךְ סִיר קָטָן. שֶׁיָּמוּת עָלַי. בשיר זה חבוי קסמה של המשוררת, הנה כאן היא מגלה לנו את סודה, את היותה כמו המכשפות שמוציאות את הלב ומבשלות אותו כדי ללכוד את קורבנן. האהובה שאוהבת את האהוב עד טירוף מבצעת פעולת כישוף כמעט כדי שהוא יישאר שלה, ושוב זוהי התימה המסתתרת כאן כפי שהסתתרה בשיר הראשון בקובץ, חרדת הנטישה כל כך בולטת והיותה של האהבה חמקנית ובלתי מוגשמת עד תום, בולטת גם בשיר זה. אהבתי את ספר שיריה של מיא שם-אור בשל הרעננות שיש בו. בשיריה היא מגישה לקורא בעטיפה מקורית תוכן שיש בו נגיעה בעוצמת חוויות אדירה. היא הצליחה להעביר לי את תחושותיה כי שירתה היא שירה חווייתית ומתנגנת. היא זורמת כנהר אל הקורא ומעצימה גם אותו. שירתה של מיא שם-אור מסקרנת ביותר, היא לא מניחה לך גם לאחר שסיימת לקרוא, אפשר לומר שיש במשוררוּת שלה חד פעמיות ומקוריות, הן במבנה והן בתוכן. אני ממליצה על הספר המקורי מעבר לפעמיים "חי".