האלבום חובק את השקט, הרוגע, והגעגועים. יש האומרים כי 'געגועים' הם ההשתקפות הכי עמוקה של 'האני' עם מושאי האהבה שהוא מצפין בנבכי הנפש כדי לשלוף אותן ברגעים שקטים ולהתענג עליהם במליאות.
את רגעי השקט, לא ניתן למנות. כי הם ספורים, ולעולם לא יהיו קיימים בטוטליות מוחלטת. אולם ברגע שהאלמנט 'לשקט' - נמצא בקרבנו, או סביבנו, יש להעריכו ולמצותו עד תום.
ומדוע 'השקט' אינו טוטלי? כיוון שגם אם 'המקום הפיזי' שקט מסביבנו... אזי יתכן כי 'הגוף', או 'הנפש', חסרות מנוחה. וכדי להגיע אל השקט הפיזי והנפשי, חשוב כי יתקיימו אצלנו האלמנטים הבאים: אורך רוח; רגיעות הגוף (הפיזיולוגי); ורגיעות הנפש (הרוחני). כמובן אלו הן שאיפות, נדירות למימוש, ולרוב אינן מושגות.
הנה על-כך דנה המשוררת באלבומה כאשר הניסיון הוא לאחד את הפיזי והרוחני ולהביאו לרגיעה. השירים 'המתגעגעים' רצופים בפסיפס זיכרונות. וצירופם המכוון אל תמונות אותנטיות מהילדות, מעצימות את 'חוסר השקט' אשר מתעתע בנפש היוצרת.
לא פעם הן חומדות לצון והמשפטים השיריים באים במערבולת רגשות בהן מעורבים הצדדים 'המוארים', 'והמוצלים' כאחד. על-מנת להירגע מערבוביית 'הרעשים' אנו דוחפים אותם להעצמה והם הופכים להיות מפלצתיים וחסרי תקנה. מכאן נשאלת השאלה האם שואפים אנו באמת למנוחה? היוצרת (בדיעבד) מנסה להשיב על כך בכיווני חשיבה שונים.
החיפוש בשירה, נמצא בסערה תמידית. כל המשפטים טעונים ובעלי משמעות כפולה. זהו מחיר 'הרגש' מול 'המחשבה הבהירה': ..."עַכְשָׁיו כְּשֶׁשִּׂמְחָה בַּפֶּתַח/וְאַתְּ לֹא אִתִּי/הַלֵּב בּוֹכֶה וְאֵין שׁוֹמֵעַ"...
ובשיר אחר: ..."צוֹבַעַת מִלּוֹתַי/בְּצָעִיף שֶׁל אוֹר/וְאָז כְּשֶׁבָּאָה הַדִּמְעָה/אֲנִי פִּתְאוֹם/מַרְגִּישָׁהּ"...
ובמשפט: ..."מְהַלֶּכֶת בְּיָמִים שֶׁל קַיִץ/תּוֹבְעָנִי/עַל חֶבֶל דַּק/תּוֹפֶרֶת מִלִּים"...
רצון המשוררת מליק-שירן למצוא את בבואתה הפנימית והחיצונית, תחת אותו קו משווה שאינו משתמע לשתי פנים כשמקצבן אחיד ומשרה ביטחון, הולך עם השנים וצובר תאוצה. אך כל אותן ניסיונות עולים בתוהו. הודפים ומשיבים את היוצרת אל ההתחלות. אל אותו בית; אל אותה חצר; אל אותה ילדות מגוננת.
כך, רואים את תמונת הבית, והחצר שבה ונשנית בין דפי האלבום: ..."וְשֶׁקֶט סוֹעֵר/לֹא מוֹצֵא מָנוֹחַ/בַּפַעַר שֶׁהוֹלִידָהּ הַשִּׁכְחָה"...
גם בשיר אחר: ..."וַאֲנִי כְּאוֹתוֹ אוֹר שֶׁל חֶסֶד/עוֹטֶפֶת מַעֲשַׂי בְּחֶמְלַת הָאֶבְיוֹנִים"...
מתוך הנבירה והחזרה הבלתי פוסקת אל מחוזות העבר של ילדותה, ניתן להכיר בזיקתן המאושרת/כואבת, של בגרויות והתנסויות - שהוסיפו נדבכים משלהן לחלומות שבאו במגע ישיר עם המציאות עד שלמדו לחיות זה לצד זה מכורח הנסיבות.
אליהן ניתן להוסיף את אוצרות התזונה הרוחנית-השורשית אשר ספגה המשוררת מבית הוריה, שהיוו גורם מחזק כלפי זיקתה הטבעית לדת ולאמונה הבאים בריש גלי בשירתה: ..."הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁל פַּעַם/אֵינָן שַׁבְּתוֹתַי הַיּוֹם"...
שואלת אני את עצמי - האם המשפט (שלעיל) - הינה סתמית? או באה להביע 'געגוע' למה שהיה וחלף? או שמא, מילות התרסה בהן, כלפי ההווה?
אמנם המשפט פסקני. אך יש בו נטייה לראייה מופשטת האומרת: פעם, טוב לנו עם 'העבר' ונתגעגע לשוב אל עקבותינו באהבת אין קץ. ופעם, אומרת - נבוז לו 'לעבר' ולא נרצה להיזכר בו כלל.
לא תמיד נמצא דואליות בין 'הרגש' 'לחשיבה'. אך בהרבה מקרים יש השקה לנאמר: ..."וַאֲנִי מֵחַלוֹן בֵּיתִי/נוֹגַעַת בְּפַעֲמֵי יַלְדוּתִי"...
כאן רואים את העבר חובק להווה במכנה משותף. למרות 'שהנגיעות' עצמן אינן מבשרות לנו: לא על שלווה; לא על רגיעה; ולא על 'שביעות רצון'.
במשפט (38-39): ..."רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית/אַדֶּרֶת חַיַּי"... ישנה הצהרה שלא הכל שקוף בעיני המתבונן. ויש צורך להתעמק היטב בנאמר, כדי להשיל יריעה אחר יריעה על-מנת לגלות מה עומד מאחורי המעטפת.
האמירות שלעיל מעניקות אינדיקציה מאירת עיניים לתמונה שלמה בהמשך: ..."הַגָן שֶׁלִי נֶאֱסָף אֶל מַחְשְׁבוֹתַי/צְפוֹנִית מִשָּׁם גַּעְגּוּעַי חוֹבְקִים/צַמְּרוֹת עֲצֵי תָּמָר/דְּרוֹמִית מִשַּׁם זִמְזוּם דְּבוֹרִים מְזַמְזֵם שִׁיר מִיַּלְדוּתִי"... וביצירה אחרת מסכמת, נאמר: ..."וַאֲנִי אוֹצֶרֶת מַרְאוֹת זְהוּרוֹת/בְּנַעֲלֵי הַהוֹוֶה"...
החיבוט בין עבר להווה משתקף להלכה במשפט הבא: ..."בֵּין אֲדָר לְנִיסָן הַגּוּף שֶׁלִּי/עוֹבֵר שְׁלַבֵּי מֵרוּק/מִכַּפוֹת הָרַגְלַיִם/וְעַד לַקָּדְקוֹד/מְסִירָה מֵעָלַי קְלִפוֹת"... ולסיכום נאמר: ..."וַאֲנִי כָּל הַיּוֹם מְכַבֶּסֶת/וְתוֹלָה"...
מעשה 'ההיטהרות', נדרשת לגוף האדם ביומיום בדומה לבגדים שהוא לובש, אשר נדרשים אף הם לכביסה תכופה. ניקיון הבית ותכולתו, ניקיון החצר והצד האסטטי של המקום, מהווים חלק מהריטואל הקיומי האנושי. אולם לפי המסורת היהודית בתום אדר תחילת ניסן חייבים למרק עד היסוד את כל תכולת הבית, בנוסף להיטהרות הגוף והנפש.
האדם המאמין ואמונתו הם מאמות המידה הגבוהות אליו ישאף. ועליהם משתיתה המשוררת חלק ניכר משירתה: ..."כְּשִׁירַת הַבְּאֵר/תְּחַזֵּק בִּי שָׁרְשֵי הָאֱמוּנָה"...//..."עַל דַּעַת הַהַכָּרָה/יָבוֹא הַמָּקוֹם"...
ובשיר אחר, היא מחזקת דבריה: ..."אוֹסֶפֶת עָבָר מְאֹהַב/אֶל הוֹוֶה מִתְגַּעְגֵּעַ/הַמַּצְמִיחַ עָתִיד"...
עוד נמצא רבים משיריה המדברים על אהבת הארץ הטבועה בה, וחרדותיה מהמלחמות המתנהלות באדמותיה כאשר הם חלק בלתי הפיך המובנה ונטוע בפסיפס יצירותיה: ..."עֵינַי הַבְּהוּלוֹת עוֹקְבוֹת בְּמַבָּטָן/אַחַר אֶתְמוֹל פָּגוּעַ/בִּדְמָמָה מִתְיַפַּחַת/וְאֵין לִי מָנוֹחַ"...//..."תְּנִי לִי כּוֹחַ לְהִתְעַלֵּם מֵהָרוֹעַ הַצּוֹחֵק בִּרְחוֹבוֹת עִירִי/תְּנִי לִי כּוֹחַ לְהֵאָטֵם מִשְּׁרִיקוֹתָיו הַפְּרוּעוֹת שֶׁל פָּגָז"...
ובשיר אחר נאמר: ..."בִּרְגָבַיךְ אֶשְׁתֹּל זַרְעֵי פִּיּוּס/שֶׁיִּנְבְּטוּ בִּבְרִית חַיִּים./אָתְּ לִי אֶרֶץ"...
ודוגמה לשיר מתריס בנושא, מובא בציטוט: ..."סִלְחִי לִי אִמָּא אֲדָמָה/שֶׁרַגְלַי לֹא חָשׁוֹת יְצִיבוֹת בְּתוֹכֵךְ./שֶׁהַסּוּפָה טוֹרֶפֶת מַחְשְׁבוֹתַי"...
כמו-כן מובאים באלבום שירי האהבה לטבע:
..."עַל עַמּוּדֵי הֶעָלִים מִתְגַּפְּפִים צִבְעֵי הַסְּתָיו"...//..."רַק עָלֶה עַיִן מִתְבּוֹנֵן אֶל הַמֶּרְחָב הַמִּתְפַּשֵּׁט/בִּפְלִיאָה"...
שירי אהבה לבן הזוג: ..."בַּשֶׁקֶט הַמּוּאָר/אֶתְעוֹרֵר בְּגַן הָעֵדֶן שֶׁל גּוּפְךָ"...
שירי אהבה להורים: ..."אִמָּא, הֵיכָן שֶאַתְּ לִיבִּי מִתְגַּעְגֵּעַ"...
..." "אַבָּא"/אֲנִי קוֹרֵאת בְּהַפְתָּעָה"... //..."מַבִּיט אֶל עֵינַי/ שֶׁהַדְּמָעוֹת גּוֹלְשׁוֹת הַחוּצָה/כְּאוֹתוֹ יוֹרֶה/בָּא וְהוֹלֵךְ/וּמַשְׁאִיר סִימָן/שֶׁל אַהֲבָה"...
וכל אלה השירים, זורמים בטבעיות ובאלגנטיות מופלאה ונחרטים.
אלבום השירים המרשים והאיכותי הזה מדבר את שפת השירה גם כאשר: ..."עֲנָפִים חֲבוּטִים מִתְחַבְּטִים זֶה/בָּזֶּה/אוֹמְרִים שִׁירָה"...
כאשר, כל תכולתו של האלבום מזמרת צילומי נוף וטבע מרהיבי עין ונפש - השירה אינה נפסקת.
כי בין לבין, משתקף האור העוצמתי השופע את האמת כולה: והלא ..."'שְׁקִיפוּת' - הִיא הֲטָלַת עֹגֶן/בְּבָבוּאַת הַשָּׁמַיִם"...
ו'המחילה' - טבועה בנפש היוצרת ומאיצה צעדיה להגיע אל הרגיעה (ולו החלקית): ..."בְּהִילַּת הָאוֹר הַשּׁוֹקֵעַ/יָבוֹאוּ הַהֲגִינוּת וְהַתְּבוּנָה/יִשְׁתַּקְּפוּ כְּמַרְאָה/בִּזְהַב הַיָּם הַקּוֹלֵעַ בִּשְׂעָרִי רְבִיד שַׁלְוָה"...
