במסגרת פעילותי המקצועית הציבורית והחברתית המסועפת לאורך שנים פגשתי רבבות אנשים מרבדים שונים של החברה, בגילאים שונים, מכל צבעי הקשת הפוליטית וברמות שונות של השכלה ואינטליגנציה טבעית. לא רבים נחרתו בזיכרוני ורק עם מעטים מהם קשרתי קשרים אישיים לטווח ארוך.
אחד הבולטים מהם הוא, ללא ספק, מעוזיה סגל, שסימני ההיכר המוכחים שלו ותכונות האופי הבסיסיות שלו הינם יוצאי דופן. היכרותי הראשונה עם מעוזיה הייתה בשלהי שנות השבעים, כמה שנים אחרי פציעתו הקשה ביותר במלחמת יום הכיפורים.
חבר ותיק שלי, משה רשקס, שכיהן בעבר כיו"ר ארגון נכי צה"ל (כיום הוא משמש יו"ר מועדון הספורט לנכים "בית ספיבק"), פנה אלי ואמר לי שברצונו להכיר לי צעיר, נכה צה"ל, ספורטאי כדורסל בעבר, שחייו ניצלו בנס ממצב כמעט אבוד, כדי שאסייע לו להוציא לאור את ספרו הראשון על חזרתו לחיים. כבר בפגישה הראשונה שבה ניהלנו שיחה ממושכת התרשמתי מאישיותו המיוחדת ויוצאת הדופן של מעוזיה.
באותו מעמד סיפר לי על לימודיו לקבלת תואר אקדמי בעבודה סוציאלית, נושא שהיה קרוב לליבו, ועל מאבקו לשרת שירות מילואים פעיל בצה"ל. אחר כך באו פגישות נוספות שבהן הוא התגלה לי כצעיר חכם מאוד, שקול, בעל מזג נוח, חוסן נפשי בלתי נדלה, נחוש ומוכשר. בפגישות הללו הפגין מעוזיה את ההומור השחור שלו כאשר דיבר על ברגים שכואבים לו ברגליים ועל כך שהוא לא יכול למחוא כפיים בעוצמות גדולות.
חומר אנושי מיוחד במינו מעוזיה מיעט לספר על משפחתו ורק מאוחר יותר נודע לי כי בימי החרדה שבהם נאבק בבית החולים על חייו, התמיכה המשפחתית הקרובה הייתה מינורית. בימי השיקום הארוכים שבהם למד ללכת בלי רגליו הטבעיות, לבצע פעולות יומיומיות בלי אחת מידיו, ולקרוא ולכתוב בעזרת עין אחת בלבד, הוא היה בודד. רק חברים טובים לשכונה סעדו אותו באותה תקופה הרת גורל. הגדיל לעשות מכולם אבי הפצועים שמחה הולצברג שקשר אתו קשר אישי אמיץ.
שאלתי את עצמי לא אחת מאין גייס מעוזיה באותה תקופה את כל תעצומות הנפש לבנות את חייו מחדש בלי שביכה את מר גורלו אלא להפך, הוא הפגין דווקא אופטימיות ומצב רוח טוב, והבנתי אז כפי שאני מבין עד היום שמעוזיה קורץ מחומר אנושי מיוחד.
לא רק אני הבחנתי בכך. אבי הפצועים שמחה הולצברג רתם אותו למסעות עידוד בבתי חולים ובמכוני שיקום קרב קשים של נכי צה"ל שהיו זקוקים לא רק לכוסית קוניאק ולמילות עידוד, אלא לראות במו עיניהם (פרט לאלה שהתעוורו לצערנו) את תהליך השיקום המופלא של מעוזיה. רבים מהנכים הקשים חבים למעוזיה עד היום את חזרתם לחיים אחרי שהבינו כי מצבם הגופני טוב פי כמה משלו, והוא התווה להם את דרך השיקום הנפשי שהיה חשוב לא פחות ולעיתים אף יותר מהשיקום הגופני.
מותו של שמחה הולצברג גרם, ללא ספק, זעזוע למעוזיה שראה בו דמות של אב רוחני ונקשר אליו בעבותות חזקים. את יחסו המיוחד לאבי הפצועים ביטא היטב מעוזיה בספר ביוגראפי שכתב על אודותיו, ובו הוכיח פעם נוספת שהוא נחון בכישרון כתיבה טבעי.
נלחם לעצמאות ביד וברגל גם בלימודי העבודה הסוציאלית הצטיין מעוזיה והפך להיות עובד מוערך בזכות ולא בחסד. תפקידו הבכיר הנוכחי במועצה האזורית בדרום מהווה אות הוקרה והערכה.
לאורך השנים התפעלתי מעצמאותו הייחודית של מעוזיה. הוא ניער מעל עצמו מלווים ונהגים מטעם מחלקת השיקום של משרד הביטחון והעדיף לנהוג מדי יום מרחקים גדולים בגפו ואף לשרת את עצמו בכל התחומים. מעוזיה העדיף ללכת בעזרת גפיים מיוחדות שהותקנו לו וגם יד ששירתה אותו. מעולם לא ראיתי אותו יושב ומובל בעגלת נכים וזה אומר את הכל.
אין ספק שלהצטרפותה של איריס הנאה והחביבה לחייו של מעוזיה כרעיה, כאם וכחברה קרובה היה ערך מוסף לחייו של מעוזיה. איריס הינה הפיצוי הגדול לסבל הרב שמעוזיה עבר מאז הפציעה, הניתוחים הרבים ותהליך השיקום הממושך. איריס ומעוזיה הקימו משפחה למופת ושלושת ילדיהם גדלים לתפארת מדינת ישראל.
עוז רב ב"אמיתי" וב"אומץ" קשרינו ההדוקים באו לידי ביטוי מוחשי בראשית שנות התשעים, כאשר קבוצת חברים שמעוזיה נמנה עליה הקימה את עמותת "אמיתי" שפעלה עשר שנים למען מינהל תקין וטוהר מידות ורשמה לעצמה הישגים מרשימים. מעוזיה היה היו"ר הראשון של "אמיתי" והוכיח כושר הנהגה, שיקול דעת וחכמת חיים וידע ליצור איזונים ובלמים בעת הצורך. אחר כך היה פעיל מרכזי בעמותה.
החשיפה לשחיתות הציבורית הגואה גרמה למעוזיה, ללא ספק, לזעזוע. הוא חש לראשונה עד כמה הוא תמים ביושרו האישי. קשה היה לו להסתגל למצב שמצד אחד מקריבים חיילי צה"ל את חייהם ואת גופם למען המדינה, ומצד שני נבחרי ציבור במספר גדל והולך חוגגים על חשבון הקופה הציבורית המידלדלת.
אחרי ש"אמיתי" חדלה לפעול ובמקומה הוקמה תנועת אומ"ץ הנאבקת נגד השחיתות השלטונית ונגד התופעה של החיבור בין ההון לשלטון, היה מעוזיה מראשוני המצטרפים. כיום הוא משמש כחבר הנהלת התנועה ובן ברית שלי.
מעוזיה לא נפרד מעולם מהתחום הביטחוני שהיה מאז ומתמיד גולת הכותרת של חייו. כך היה כאשר מעוזיה כתב ספר על החווה הסינית שבה לחם וראה מקרוב כיצד נופלים טובי חבריו בגלל טעויות פיקודיות והחלטות שגויות ופזיזות, כך גם קורה בימים אלה כאשר מעוזיה נרתם במסגרת אומ"ץ לטפל בדוח הרפז שחשף שורה של מחדלים ביטחוניים וכשלים מוסריים בצה"ל. לא איש כמעוזיה יעמוד מנגד.
בגיל 60 כמו בגיל 50 ובגיל 40 ובגיל 30 מעוזיה לא איבד את עוז רוחו האזרחי שלא נפל מרוח הקרב הצבאית בעבר. אני מברך על היום שבו הכרתי את מעוזיה וגאה להיות אחד מחבריו הטובים.
