על שאול ונערו המגיעים לעירו של שמואל הנביא - רָמָתַיִם צוֹפִים (שמואל א, א:א), מן הסתם, על-אף ששם זה אינו נזכר בפרקנו - נאמר: הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר (...). (שמואל א, ט:יא)
על שאול ונערו העוזבים את העיר, נאמר, כהד ניגודי ומקביל: הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר (...). (שם, שם:כז).
התאמה זו בין צמד המשפטים הניגודיים רומזת לייעודו של שאול שעליו מוטלת הזכות והחובה לאחד את עם ישראל - הקצה יהיה כתווך, ולהגביה את התנהלותו - ירידה תדמה לעלייה (לא בכדי נמשח שאול בִּקְצֵה הָעִיר לאחר שירד אליו מהַגָּג, שם, שם:כה-כז). בין העלייה לעיר והירידה ממנה למחרת מפריד ליל הלינה בביתו של שמואל שבו שמע שאול דברי אלוהים - טעם מוקדם של מציאות אחרת שבה החושך יהיה כאור ופני העולם יהיו כפני עיר הנביא. רָמָתַיִם צוֹפִים, שכשמה כן היא - עיר כפולה היושבת על שתי רמות, זו צופה אל זו, ושתיהן צופות אל החוץ, למרחקים, מבטיחות כך את בטחונה. רמתיים מייצגת דגם מוקטן של כל היקום כולו -
שמים וארץ - שיהיו מאוחדים בשלום ובאחווה, כיאות לתאומים, מחוברים יחדיו.
האדם הוא כיקום.
יעקב ושאול - החוט המקשר נשיקתו של שמואל לשאול במהלך טקס המשיחה, החותמת את איחודם הרוחני ומסמלת את הגבהתו של שאול לדרגת תאומו הסמלי שמואל, מזכירה את נשיקת עשו לתאומו יעקב (שימו לב לצורה הזהה: וַיִּשָּׁקֵהוּ): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ ( של שאול), וַיִּשָּׁקֵהוּ (...). (שמואל א, י:א), וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ ( לקראת יעקב) וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו, וַיִּשָּׁקֵהוּ (...). (בראשית לג:ד)
ברגע חסד דרמטי זה מבין עשו את הכנות שבכוונת אחיו לכפר על העוול שעשה לו. בסצנת איחוד האחים הנרגשת נראים יעקב ועשו כמוחים את חיבוטי מאבקיהם וכבוחרים בחיבוק של תיקון והשלמה, כיאות לתאומים.
ואם בנשיקת שמואל לשאול יש מנשיקת עשו ליעקב, בלילו של שאול בעירו של שמואל יש מלילו של יעקב במעבר היבוק (שימו לב לדמיון בעיצוב הלשוני):
כך מתואר לילו של יעקב: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר ( האיש אל יעקב): שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרָכְתָּנִי. (בראשית לב:כה-כז).
ואילו לילו של שאול נראה כך: וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג. וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּג ( הַגָּגָה) לֵאמֹר: קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ, וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם, הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה. הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל: אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר. וְאַתָּה, עֲמֹד כַּיּוֹם, וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים. (שמואל א, ט:כה-כז).
זכה יעקב בפגישה עם יריב שפניו כפני אֱלֹהִים ואֲנָשִׁים (בראשית לב:כט, לג:י), שבעקבותיה בורך בשם חדש, יִשְׂרָאֵל (שם לב:כט). זכה שאול בפגישה עם בעל ברית, אִישׁ אֱלֹהִים (שמואל א, ט:ו), שבעקבותיה נהפך לו לֵב אַחֵר (שם, י:ו,ט). במלאך יש משום איש, שמואל האיש הוא נציג אלוהים. עם זאת, קווי הדמיון הסגנוניים מחדדים הבדל משמעותי, מעבר בולט מחניכה במאבק, באבק - וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (עם יעקב), לחניכה בדיבור - וַיְדַבֵּר (שמואל) עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג, שהוא שלב מתקדם יותר (אַחֵר, הבא אחריו) בסולם ההתעלות (על שני שלבים אלה בבריאה - הכאה ודיבור, עשייה ומאמר - ראו: מגערה (דרך רגיעה) לערגה). דומה ששאול מוצב על הדרך שסלל אבי האומה, יעקב, שיצא מנצח מליל קרב אל שחר של פיוס, אומנם חבול בגופו אך שלם ברוחו. זאת, כדי להמשיכה, לפתחה ולשכללה, להעלותה לשיאים חדשים, להכשירה לעת אחרית הימים שבה אדם לאדם יהיה כתאום.
הזיקה בין יעקב לשאול מודגשת גם בפרק י, המספר על משיחת שאול ושלוש האותות הניתנים לו בדרכו חזרה לעירו. בפרק משולבים רמזים רבים לציוני דרך חשובים בנדודיו של בחיר האבות, הלוך וחזור. יעקב יוצא מכנען לביתו של לבן, אחי אמו רבקה (לבן שינקום בו את נקמתו של עשו ושיתפייס עמו, כמו עשו), וחוזר משם לאחר שנים רבות. גם שאול יוצא מביתו לעירו של שמואל וחוזר משם לאחר ימים אחדים: וַיַּשְׁכִּמוּ וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ (...). (שמואל א, י:א)
שמואל יוצק שמן על ראשו של שאול, כמו יעקב שיצק שמן על ראש האבן שהקים כמצבה, בבוקר שלאחר ליל חלום הסולם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. (בראשית כח:יח).
נקודת האמצא של היקום יעקב נמצא בדרכו לפדן ארם, אל לבן, דודו. השמש שוקעת ויעקב לוקח אבן מאבני השדה הפתוח שאליו הגיע לכאורה באקראי ומניחה תחת ראשו, על-מנת שתשמש לו ככר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. (בראשית כח:יא). מְרַאֲשׁוֹת, בהקבלה אל מַרְגְּלוֹת, ברבים, לציון צד ימין וצד שמאל. ראשו של יעקב מונח במרכז האבן, סמל לנקודת האמצע של היקום, הבסיס שעליו הוא מושתת, אבן השתייה, המזרימה אליו את הגנתה ואת כוח חיותה, הנובעים מהשפע האלוהי. ראשו של יעקב, מוגבה, נתמך באבן הקשה, המרפדת אותו כמו כר רך, משפיעה, מרעיפה, מטיפה עליו מטובה אשר הולך ויורד לצוואר, לשכם, לכתפיים, מתפשט אל כל הגוף, מראש (ישראל) עד עקב (יעקב), בדומה ליקום הנסמך כולו על אבן היסוד - אבן הרֹאשָׁהּ - במחצית הדרך בין שמים לארץ, יונק ממנה את לחלוחיתו, שמנו ונסכו, חב לה את קיומו, יציבותו ובטחונו. אם תוסר - יתמוטט.
שוליה של האבן, נראים מזה ומזה, מבצבצים מפה ומפה, משני עברי ראשו של השוכב. הכפילות הסימטרית משני צידיו של ציר מרכזי, מפגש הימין והשמאל, היא תגה המייצג של הבריאה. עמוד השדרה של האדם מקביל לציר העולם - עמוד התווך של היקום, שצידו הימני מסמל את השמיים וצידו השמאלי מסמל את הארץ (ישעיהו מח:יג, ראו: משמעותו המיסטית של הריבוי הזוגי).
והנה, בחלומו של יעקב קמה ועולה האבן המונחת, מזדקפת, מתייצבת, עומדת, מתמתחת, מתארכת לסולם: וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. (שם כח:יב-יג)
המקום שבו הניח יעקב את ראשו, נקודת החיבור בין שמים לארץ, שממנה נברא העולם, הוא עתה אמצע הסולם שעליו ניצב ה' המתגלה אליו. זהו לב הלובן, עצם האמצע, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד:י), שהתקדש במגע שתי ידיו של הבורא שחצו את התוהו האחד, שכולו טמא, לשני חצאים טהורים שצחותם נובעת מבציעתם. בנקודת תווך זו, בחצי הדרך, ניצב אלוהי אברהם ויצחק המדבר אל יעקב ומברכו בהתרחבות ובהתפשטות לכל הכיוונים, כמו בזמן הקדום שבו, החל מצומת אבן השתייה, מהשער, נמשכו, נסללו, נבנו והתפצלו כל דרכיו לקצוות:
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. (שם כח:יד-יז)
בית אל, המקום המקודש הזה, המצוין באבן ובשמן, מבשר את אחרית הימים שבה כל היקום כולו יהיה כמקדש, כביתו של האל, באיחוד קצוות ותווך.
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה (...). (בראשית כח:יח)
השימוש במילה מַצֵּבָה מקשר אותה ל-מֻצָּב ול-נִצָּב, מאותו שורש י.צ.ב, והוא בא להדגיש שאין המצבה אלא ייצוגו של הסולם: וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו (...). (בראשית כח:יב-יג)
יעקב יוצק שמן על ראש האבן אשר שם יעקב מראשותיו כמו היה הוא ראש הסולם: וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (...). (שם שם:יב)
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. (שם שם:יח)
ראש האבן, ראש הסולם וראשו של יעקב כמו מתחברים סמלית למסכת אחת, מונחים זה על זה, חופפים בתיאום, באיחוד מושלם של מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס. היקום הוא כאדם. זהו המסר שאליו רומז השימוש במילים רֹאשׁוֹ, רֹאשָׁהּ ו- מְרַאֲשֹׁתָיו. זו האחרונה מופיעה בפרקנו פעמיים, כמו להדגיש את הדואליות השלטת בסיפורו של יעקב, כמו בכל סיפורי המקרא (שימו לב להקבלה הניגודית וַיִּשְׁכַּב/וַיַּשְׁכֵּם, פעלים הגזורים מהשורשים הקרובים שכב/שכמ):
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (שם שם:יא)
המילה מָקוֹם מופיעה שלוש פעמים בפסוק, בהקבלה לשלושת גלגוליה של האבן בפרקי זמן שונים: בייצוגה הראשון, עם שקיעת השמש, דומה שבאבן פשוטה מדובר, אחת מאבני המקום, שאינה מתבדלת מהן במאומה; בייצוגה השני, בלילה, לובשת האבן דמות סולם קדוש; בייצוגה השלישי, בבוקר, היא מושמת כמצבה:
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה (...). (שם שם:יח)
ערב ובוקר ממסגרים את הלילה המיוחד, שאינו ככל הלילות. יעקב עולה בסולם הקדושה. בשכבו, טבועה בבחיר האלוהים חותמת הבריאה, וגם בקומו הוא נושא את סמלה. יעקב, שראשו נסמך אל מרכז האבן, נתמך בה כמו בכר, קם, מזדקף, רגליו נטועות בקרקע וראשו שואף לשמים, כמו הסולם שראה בחלומו.
קו סמוי דומה שיעקב נהנה מזכות הכמו בו-זמניות שהיא מסימניה של הקרבה לאלוהים. ראשו כגופו, עירותו כשנתו, יומו כלילו, עלייתו כירידתו, תוך שהוא מזדכך במבחני תלאותיו ועולה בסולם הקדושה.
בשובו מגלות פדן ארם למולדתו, באותו מקום, לוז-בית אל, שבו עצר ברדתו לפדן ארם, חוזר יעקב על הפעולה של הקמת המצבה ויציקת השמן עליה: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. (...). וַיַּעַל מֵעָלָיו, אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. (שם לה:ט, יג, יד)
קו סמוי נמתח, אם כן, מראש המצבה של יעקב, על כל סמליותה, אל ראשו של שאול, שנבחר, הוא עצמו, לשמש כאבן ראשה שממנה תיבנה גאולת העם. קו מאגד שאותו מדגיש לא רק הביטוי לָצֶקֶת שֶׁמֶן אלא גם הביטוי לִמְשֹׁחַ:
כך, בחלום יעקב, מתגלה האל ליעקב: אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה (...). (בראשית לא:יג) ומצווה עליו לשוב אל ארץ מולדתו.
ואילו אל שמואל מתגלה האל ומורה לו למשוח לא את המצבה, כי אם את שאול: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל (...). (שמואל א, ט:טז). וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד. (שם, י:א)
המשיחה בשמן מורה על יציאה מתחום החולין וכניסה לתחום הקדושה: משה נצטווה לקדש את כלי המקדש על-ידי משיחתם בשמן המשחה (שמות ל:כב-ל, מ:ט-יא; במדבר ז:א), כדוגמת יעקב שקידש את המצבה בבית אל. וכמו את כלי המקדש, גם את המשרתים בקודש, הכוהנים, אהרון ובניו, משח משה בשמן המשחה (שמות מ:יב-טז, כט:ד-ז; ויקרא ח:א-יב).
שמן ההיטהרות, ההתקדשות וההתעלות יורד על ראשו של שאול כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב על רֹאשׁ אַהֲרֹן, במזמור קלג בתהילים, כְּטַל חֶרְמוֹן עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, האוצרים בתוכם את אור מי הבריאה הזכים, שאחרי שנגאלו ממארת התוהו, נטפו על היקום בגלי ברכה וחיים הולכים ומתרחבים. מקורו וראשיתו של נהר הישועה, בחזון שפע המים של הנביאים (יחזקאל מז:א-יב; זכריה יד:ו-יא; יואל ד:יז-יט), הוא בבית ה', בקודש הקודשים - ייצוגה הארצי של אבן השתייה, ומשם הוא יוצא וזורם, מסתעף, מרפא ומפרה, הופך שממה מקוללת עקב רוע יושביה, סדום ועמורה, לגן עדן מיושב. בחיר האלוהים כיקום. מראשו של שאול ניגר השמן אל שכמו, אל כל גופו, סמל לכך שמראש העם, המלך, ירד השמן אל נתיניו, למען ישבו, אַחִים, גַּם יָחַד, שְׁכֶם אֶחָד, שולחנם ערוך וכוסם רוויה, ששון במעונם.
עתה לא נותר לשאול אלא ללכת מעם שמואל, לחזור על עקבותיו כדי לקבל את האותות, ערבות להשגחה האלוהית שמעתה ואילך תשרה עליו ותכוון אותו בביצוע משימותיו: וְהָיָה כִּי תבאינה ( תָבֹאנָה) הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ, עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ ( אשר יהיה בכוחך לעשות) כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ. (שמואל א, י:ז). הָאֱלֹהִים עִמָּךְ, מבטיח לו שמואל, כהד לדברי ה' אל יעקב:
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. (בראשית כח:טו). שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. (שם לא:ג).
