בהמשך למפגשים הקודמים של "נשים כותבות", שהראשון התקיים ביוזמתן של אדלינה קליין ופנינה עתיר בכותר ראשון בספריית ראשון-לציון ב-24.2.14, הציגה אדלינה את ספר השירים החדש של חניתה הלוי: מילים.
במפגש השני שהתקיים ב-30.4.14 בעיר אשדוד ביוזמתה של אירית אסרף, הציגה אירית את סמדר שרת ומחזור 'שירי האהבה' שנמצא בדפוס.
בתוכנית של המפגש השלישי ההמשכי, שקיימו אדלינה ופנינה ב-17.8.14 'לנשים כתבות' 'בכותר ראשון', בספריית ראשון-לציון, בחרה אדלינה להציג את ספר השירה החדש של שושנה בן-עדי: "ניסיתי לאחוז בזמן" ולראיין אותה על מכלול יצירותיה.
שושנה בן-עדי, לבית לבלוביץ, נולדה בשנת 1944 בבוקרשט בירת רומניה ועלתה ארצה ב-1950, היישר למעברת תלפיות בירושלים. שנים רבות ניהלה את בית הסופר ברובע היהודי בעיר העתיקה. שיריה התפרסמו בבמות רבות ובשבעה ספרי שירה. ספר הפרוזה הראשון שלה ראה אור ב-2011. היא גרה בירושלים עם מרדכי בעלה. שני בניה, ניב האדריכל-הצייר וצח הווטרינר, מתגוררים בארה"ב עם משפחותיהם.
עוד מספריה: - "אנשי הבקבוקים", הוצאת שלם, 1985 - קרן עמו"ס
- "בית הערבה 15", הוצאת אלקנה, 1989
- "שתי קריאות וצעקה", הוצאת כרמל, 1992
- "אחוזת מלח", הוצאת ירון גולן, 1996 - פרס ינקלוביץ'
- "בתוך הרטוב", הצאת צור-אות, 2002
- "נולד עירֹם דרך פשפש", הוצאת צור אות, 2009
- "לבטן אין חלון", הוצאת נור, 2011
- "ניסיתי לאחוז בזמן", הוצאת נור, 2014
(ש) האם תוכלי להצביע על גורם או גורמים שהביאו לכתיבה העוסקת בתחומי עניין אחרים מאלו שישנן בספריך הקודמים? אנא פרטי.
בן-עדי: הספר נפתח במוטו "דרך המתים אני מתגעגעת לעצמי". נכון, הזמנים המתחלפים שינו אותי, מהירות התגובה, זמן לתהייה. לא שבילדות ובכלל בעבר היה הכל דבש, אבל למדתי מטעויות וההשתנות בלתי נמנעת, כמו ההתבגרות הסתכלות אחורה ממלאה אותי אושר ויוצרת הומור. היום, לאט-לאט יש לי יותר חברים למעלה מאשר למטה, פרופורציות משתנות, אני משתנה ליד התמונות הממוסגרות של המתים והזיכרונות, ותמונות ממוסגרות שלי. במטבח שלי, סמוך שולחן האוכל לקיר - תלויות תמונות בני משפחתי שאינם וגם תמונות שלי מהילדות. ככה עד היום, כולם אוכלים ביחד.
"לחיות בשני עולמות" (עמ' 9) אֲפִילוּ אֲנִי לֹא יוֹדַעַת
לֹא תָמִיד
דַּקוֹת אֲרֻכּוֹת
מִצְטַבְּרוֹת
הַחֻלְשָׁה מוֹנַעַת
הַגּוּף מִתְקַשֶּׁה
מַחְשָׁבוֹת נֶעְצָרוֹת
נִסִּיתִי לֶאֱחוֹז בַּזְּמַן
יָדַי נִשְׁאֲרוּ רֵיקוֹת
הַיֶדַע נֶעְצַר
נוֹתַר רַק שָׁחוֹר וְלָבָן
הַמֵּתִים לֹא מִתְגַּעְגְּעִים לַחַיִים
הֵם אִתָּנוּ כְּמוֹ הַצֵל
חוֹזְרִים אֵלֵינוּ כְּמוֹ הַהֵד
כּוֹתְבִים לָהֶם וַעֲלֵיהֶם
מְדַבְּרִים אִתָּם
מִתְיָעֲצִים...
וְהֵם מְמֻסְגָּרִים
אֵין כָּאן שׁוּם
מִלָּה רָעָה
נִגְרֶרֶת אַחֲרֵי הַמַּחְשָׁבָה
לִבִּי נִקְרָע
(ש) האם ספר הפרוזה: "לבטן אין חלון" הוא ספר אוטוביוגרפי? והאם ספר שיריך הנוכחי, יכול להוות מעין השלמה לספר הפרוזה שלך או שאין כל הקשר ביניהם?!
בן-עדי: באשר לספר הפרוזה בחלקו השני מוצהר כאוטוביוגרפי, אבל חלקו הראשון אני יודעת דברים מ
מקור ראשון ויש שם תוספת רחבה של הדמיון. גם הזיכרון הוא זכרון מתחלף לעיתים בגלל מצב הרוח, ונקודת העמידה שלי, כמו צייר המצייר אוביקט, אם ישבו שני ציירים יצאו שני ציורים שונים, וזה מה שיפה. את העבר ניתן לשנות, גם לזכרונות יש השלכות אישיות.
"ביטוי של זמן" (ע' 17) עָלִים דוֹמְמִים
צְבָעִים נָעִים בָּרוּחַ
עֵצִים בְּהַמְתָּנָה
הַתְּמוּנָה מִשְׁתַּנָּה
נוֹף הַמַּשְׁמָעוּת בְּהִתְהַוּוּת
עֵצִים בְּהַמְתָּנָה
זְמַן אָבִיב
כָּל עָלֶה זִכָּרוֹן
בְּשַׁלֶּכֶת
הֶעָלִים עַל קַרְקַע מוּצָקָה
הִתְיַשְּׁבוּ הִתְיַבְּשׁוּ
הִתְפּוֹרְרוּ
כְּמוֹ זִכְרוֹנוֹתַי
וּבְעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ
הַיָרֵחַ עוֹלֶה
וַאֲנִי מַה שֶּׁאֲנִי
(ש) ככותרת למאמרי על ספרך הנוכחי: "ניסיתי לאחוז בזמן", בחרתי בפסוק משירך (ע' 14)... "מַחְשְׁבוֹתַי צְעָדִים מְמֻסְמָרִים"... היה קשה לי עם פסוק זה. התוכלי להאיר משפט זה?
בן-עדי: הזמן משחק תפקיד ראשי, אין לזמן משמעות בפני עצמו. לזמן יש עבר - הווה מתחלף - עתיד חיזוי. כך שאני הפכתי את הזמן למוחשי. החיזוי הוא נבואה, משאלה... כך שעדיף למסמר מה שיש, להיאחז בידוע, כי הנבואה שלי שבעתיד יהיה יותר גרוע.
"שבירה" (ע' 14) הַלֵּילוֹת הָיוּ לְבָנִים
הַיָּמִים פְּרָחִים נוֹבְלִים
מַחְשְׁבוֹתַי צְעָדִים מְמֻסְמָרִים
בְּאֵין חִיּוּכִים
בֵּין הַחוֹחִים
חַיִים עֲלוּבִים
הַצְהָרַת קַעְקוּעַ
מִתַּחַת לָעֵינַיִם
כְּאֵב הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה
בְּחֹם קִירוֹת הַגּוּף
מִכְּאֵב לִכְאֵב
מִדֶּחִי לְדֶחִי
אָז בָּא הַצְּחוֹק
וְשֶׁבֶר הַדִּמְעָה
(ש) חילקת את שיריך בספר, לארבעה שערים (לבטח הם, עברו שלבים של מיון והעמקה בדרכן, עד שאוחדו לספר). השער הראשון נקרא: "דרך הגעגועים". התוכלי לפרוס לפנינו (ביריעה קצרה), אחד מהנקודות החיוביות שנחקקו בזיכרונך, שאליו את נוטה להתגעגע במיוחד?!
בן-עדי: גדלתי בשדות ירושלים, הגשם שירד יצר הרבה פרחים צבעוניים, לתמימות, לשמחה לחוסר הניסיון נצבע הכל בגוונים, כל זאת בילדות השלישית שלי, בראשונה זכורה לי ילדה עם שתי צמות וסרטים בסופם, עם הערצה לאבא סטלין, וכאן חיים במעברת תלפיות כמו כל ההתחלות בלי שפה בלי מותרות. שלוש שנים שטפו ראשי בנפט בגלל כינים, בקושי הבנתי מה מדברים, אחר שמו חומץ. הסתובבתי בריח תחנת דלק, זה היה נורא, אבל רקדתי בלט, וזה נתן תקווה. חוזרת לילדות השלישית באותה עיר ירושלים, בשכונה טובה ושם הייתה הפריחה שלי ושל אימא אדמה, זאת אכן הייתה שמחה.
"טלאים" (ע' 80) טְלָאִים טְלָאִים
פִסוֹת שֶׁל רְגָעִים
אֶפְשָׁר לִפְרוֹם
לְהוֹסִיף רְגָעִים בִּצְבָעִים בַּנָלִיִּים
לְהוֹסִיף כַּפְתּוֹר
וְשׁוּב לִפְרוֹם
גַּעְגּוּעִים
לְצֶבַע
צָמוּד לְגוּפִי הַטְּלַאי
הַמְחַמֵּם
יָכֹלתִּי לִכְתּוֹב עַל
שָׂדוֹת יְרֻקִּים
פְּרָחִים צִבְעוָנִיִּים
שָׁמַיִם כְּחֻלִּים
אֲנִי בּוֹחֶרֶת בִּטְלָאִים
הַשָׂדוֹת שֶׁלִי שִׂמְחַת הַטְּלָאִים
מַחְשְׁבוֹתַי הַפְּרוּעוֹת
הַכֹּל מִכֹּל נִצְבָּע בְּאוֹר
וּבְעֶצֶם מַה זֶּה מְשַׁנֶּה
אֲנִי עֲדַיִן כָּאן
חֲשׂוּפָה
לְכָל הָרוּחוֹת
(ש) שער רביעי בספרך נקרא: "דרך המילים". בתוכנית קודמת של "נשים כותבות", ראיינתי את המשוררת חניתה הלוי על ספרה: "מילים", ומכך נגזר המפגש עם הכותבות שקראו יצירתן בנושא. ספרי במשפט קצר מה מסמלת "המילה", עבורך כיוצרת?
בן-עדי: דרך המילים - זאת אכן בעיה. נולדתי ברומניה וכשעלינו עברתי משפה לשפה משם לשם והנה אני שושנה - עברית שפה קשה-שונה. הייתי צריכה להתמודד לבד עם ההגיה ועם מילים חדשות שצצו כל הזמן. לדוגמה, אם כבר למדתי שירח הוא ירח, פתאום התברר לי שיש גם לבנה, זה היה ממש בלתי נתפס כאן התחילו המלחמות שלי להשרדות בשפה, בכלל כעסתי על מילים כפולות שנראו לי מיותרות והיוו מכשלה. מאז אני שוקעת בשפה, לפעמים עדיין מתרגמת, למעשה השקעתי את כל כולי במילה ועוד מילה. לדוגמה, הבעיה הגדולה ביותר שלי הייתה בשמות של ירקות ובישולים למיניהם. זכור לי כי הייתי בת 14 כשטיילתי במושבה הגרמנית עם חברות וכל אחת ספרה איזה מרק היא אוהבת, מבלי לחשוב הרבה תרגמתי מרומנית - מרק תרנגולות, אמרתי. כזה דבר עוד לא נשמע...
"מלים שהספקתי" (ע' 45) כָּל הַמִּלִּים שֶׁהִסְפַּקְתִּי
לֶאֱסוֹף
כָּל הַמִּלִּים שֶׁהִסְפַּקְתִּי
לוֹמַר
כָּל הַמִּלִּים שֶׁלָמַדְתִּי
וְשֶׁשִּׁנַּנְתִּי...
מִלִּים בַּעֲרֵמוֹת
הַשֶּׁמֶשׁ אוֹתָן יִבְּשָׁה
הָרוּחַ אוֹתָן פִּזְרָה
מִלִּים בַּעֲרֵמוֹת
נִשְׁטְפוּ בְּמֵי גְשָׁמִים
מִלִּים וְעוֹד קֹדֶם
הַמִּלִּים מִלְּאוּ אוֹתִי
הַמִּלִים רוֹקְנוּ אוֹתִי
וּמָה?
רַק הַמִלִּים שֶׁנִּכְתְּבוּ
נוֹתְרוּ
"המלים לא נותנות מנוח" (ע' 46) הַמִּלִים לֹא נוֹתְנוֹת לִי מָנוֹחַ
פְּלוֹנְטֶר שֶׁל מִלִּים
זְקוּקוֹת לְהַפְרָדָה
זְקוּקוֹת לְהַשְׁקָיָה
אוּלַי רַחְצָה וּמִיּוּן
סִדּוּר בַּסֵּדֶר הַנָּכוֹן
עַד שֶׁיָּדִי תַּחְזִיק
תִּפְרַחַת
וֶרֵיחַ הַדְּפוּס טוֹב
(ש) לשער השני בספרך קראת: "דרך הים". תוכלי לספר בקצרה מה מסמל הים לדידך: מסע נפש; בלבול ותהיה; פתרונות אפשריים לקיום?!
בן-עדי: יש לי קשר מיוחד לים. מעניין, מושך, מכשף, מפחיד, סוחף, אני יודעת שהוא משחק בי בא והולך, מושך ודוחף, הים והרוח הפנימית והחיצונית מתאחדים בדו שיח שלי עם הגלים, המילים שנזרקות אליו נבלעות במיקסר, הרוח הגל ואני נבלעים. ובנפשי עליות ומורדות, כמעט מחזה אימים. המים זורמים, והחיים אוזלים. צריך להיכנס למצב של השלמה, כי כל מלחמה היא מראש אבודה. המים ממשיכים לזרום תמיד. ואנחנו? הסוף ידוע מראש...
"הים משחק בי" (ע' 28) גַּם אֲנַחְנוּ יָצַרְנוּ
עוֹלָם מִשֶּׁלָּנוּ
עוֹלָם קָטָן בִּלְתִּי נוֹדָע
עֲטוּף צְלָלִים
עֲטוּף צְלִלִים
עִם כָּל הַטְּעָמִים
הָרוחַ פִּזְּרָה אֶת הָעֲנָנִים
שֶׁהָיוּ בִּי
הַיָּם פִּזֵּר אֶת מַחְשְׁבוֹתַי
עַכְשָׁיו זָרַמְתִּי אִתּוֹ
בְּרֹאשִׁי בָּאתִי וְהָלַכְתִּי
בְּקֶצֶב הַיָּם
מְכֻשֶּׁפֶת מִתְּנוּעַת הַגַּלִּים
לֹא מָחַקְתִּי דָבָר
הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה
אֲנִי עֲדַיִן נְתוּנָה לַחֲסָדָיו
רֹאשִׁי מֻרְכָּן אֶל הַיָּם
מְחַפֶּשֶׂת אֶת עַצְמִי
לֹא רוֹאָה דָבָר
אֲנִי יוֹדַעָת שֶׁאֲנִי שָׁם
לֹא רוֹאָה דָבָר
הַיָּם מְשַׂחֵק בִּי
אֲנִי שְׁבוּרָה
אֲנִי רְסִיסִים
(ש) לשער השלישי בספרך זה הבאת את הכותרת: "שירים קצרים". (שירי הייקו) האם שיר קצר יכול להכיל סיפור שלם?
בן-עדי:
"המים זורמים" (ע' 38) הַמַּיִם זוֹרְמִים
וְהַחַיִּים אוֹזְלִים
זה כל הסיפור כולו. כמו שכתבתי במילות השיר מתוך ניסיון החיים שלי ושל אחרים. ובכלל, המים עושים את שלהם ממשיכים לזרם בכל מצב. ואנחנו? הסוף ידוע מראש.
(ש) את יוצרת רב-תחומית. לפיסוליך, יש נגיעות בלידה ובמוות. האם את מקשרת את ספרך הנוכחי: "ניסיתי לאחוז בזמן" עם האלמנטים הפיסוליים?!
בן-עדי: הפסלים הם האחזות בזמן הווה, בזמן בו נוצרו, זהו שימור הזמן המוחשי. הזמן הוא הממד הרביעי, לתיאור מהעבר לעתיד. לידה ומוות הם שני הקצוות של החיים מה שקורה באמצע תלוי בנו.
"יום חדש" (ע' 18) יוֹם חָדָשׁ
עִם זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ
קַרְנַיִם עֲמוּמוֹת מִזְדַּחֲלוֹת
פּוֹצְעוֹת עֲנָנִים פְּזוּרִים
בְּמֶרְחָק רַב
הַמֵּתִים שֶׁל אֶתְמוֹל
נֶעֶטְפוּ עַל-יְדֵי הַלַּיְלָה
יוֹם חָדָשׁ פּוֹצֵחַ בְּשִׁירַת הַשֶּׁמֶשׁ
בְּתוּלַת הַתִּקְוָה
כּוֹבֶשֶׁת
אֶת הַשָּמַיִם
כּוֹבֶשֶׁת אוֹתִי
וְעֵינַי זוֹלְגוֹת
דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה
(ש) את מרבה להשתמש במומנטים נשיים ומיניים בשמות ספרייך: "שתי קריעות וצעקה"; "נולד עירום דרך הפשפש"; "בתוך הרטוב"... האם לעובדה כי: "לבטן אין חלון" (שם ספר הפרוזה שכתבת), יש השלכות האומרות כי מוטב לחרוק שיניים, ולהמשיך לשרוד בשקט (למרות שגם היום, במאה ה-21, למרות כל המאבקים לשוויון בין המינים, האישה עודה נחותה במעמדה מכל הבחינות)?
בן-עדי: מצחיק, לפעמים טוב לשתוק. במקביל לעשות מה שרוצים. אני נולדתי בבית שהאימא הייתה פמיניסטית בלי הצהרות, למעשה ניהלה את החיים כפי שהיא מצאה לנכון, ללא הצהרות, ללא הצגות, לא הזדקקה לקהילות שלמות שישמשו לה גב. היא קבעה את הכללים שלה, ואני שהערכתי זאת תמיד ממשיכה באותה הדרך.
"לפעמים יש בי" (ע' 15) לִפְעָמִים יֵשׁ בִּי
טַיפוּנִים
לְהַעֲצִים רוּחוֹת רַכּוֹת
לִפְעָמִים שָׁמַיִם אֲפֹרִים
גִּשְׁמֵי זַעַף זוֹלְגִים מֵעֵינַי
לִפְעָמִים הַשֶׁמֶשׁ
מַכָּה קַלּוֹת
וְצֶבֵע עוֹרִי מִשְׁתַּנֶּה
לִפְעָמִים תּוֹעָה
בְּמֶרְחֲבֵי מִדְבָּר
אוֹ נֶעְצֶרֶת
בְּשִׁפּוּלֵי הַר
בְּרוּחִי בּוֹרַחַת אֶל
הַבַּיִת הוּא מִבְצָר
לִפְעָמִים הוּא כֶּלֶא
וְלִפְעָמִים לֹא
(ש) מה 'על הפרק' בהמשך?
בן-עדי: העתיד מי ישורנו. כל ספר שאני מסיימת ומוציאה לאור, אני כל-כך מרוקנת מבחינת ההרגשה שאין לי יותר - מה לכתוב, או מה לומר... אבל הזמן עושה את שלו. הדברים מצטברים, ויוצרים תובנות חדשות. לסיכום, בשבילי כל מילה היא קדושה, תמיד נלחמת לכתוב אותה מדויקת עד כמה שאני יכולה.
"הראש שלי ריק" (ע' 50) אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת הַרְבֵּה מִלִּים
בְּלִי מַשְׁמָעוּת בְּלִי מוּבָן
עַכְשָׁיו הַכֹּל מוּבָן
אֵין לִי מַה לִכְתוֹב
הָרֹאשׁ שֶׁלִּי
וְהַנְּיָר רֵיקִים
מוּלִי עוֹמְדוֹת מִלִּים
כְּמוֹ סֶכֶר
מִלִּים בַּעֲרֵמוֹת
צְמוּדוֹת צְפוּפוֹת
לֹא מַצְלִיחָה לִשְׁלוֹף
וְלוּ צֶמֶד מִלִּים
רַק שְׁתַּיִם
בַּקָּשָׁה צְנוּעָה
זֶה טוֹב לְהַתְחָלָה
אֲבָל אֲנִי בֵין הַקִּירוֹת
סְגוּרָה
וְהַמִּלִים מוּלִי שְׁלֵמוֹת
לֹא נִתָּנוֹת לְהַפְרָדָה
אֲנִי גְּמוּרָה
