פריחת היצירה בעולם של שלכת

שיריה של מרים גודאל כתובים בסגנון של זרם הווידוי בשירה. היא נחשפת עד מתחת לעור ולנפש, חושפת פצעים ומשברים, מבקשת נֶחמה בשירה. מקובּל, שהדמויות המחזקות של אדם בילדותו הן האב והאם. ילד הוא יצור חסר ישע, והוא מבקש משענת בהוריו בצאתו אל העולם ואל קרב הקיום המצפה לו. בשיריה של מרים גודאל, נחשפת ילדות כואבת מאוד, שברירית מאד: האב והאם נוטשים אותה רוחנית, מותירים אותה פצועה בשטח ברגעים מכוננים של ילדותה.

סובלימציה של הכאב והייסורים

סיפור חייה של המשוררת מופיע בשירים שונים, וננסה לדלות קווי סגנון מעיסוק בשני שירים: מרים גודאל יודעת לחשוף פרקים אישיים לא קלים באמצעות עילוי (סובלימציה) של המסופּר: תיאור ההתרחשויות במעטפת של תמונות קדומות, מראות ואגדות מימי המקרא. גודאל קנתה את עולמה בספרי שירה, שבהם שרה וחשפה תחנות שונות בחייה, פרשה 'אני מאמין' אישי. גודאל היטיבה לספר סיפורים גם בקובצי פרוזה, וגם בז'אנר זה עשתה חיִל וזכתה לפרסים. נביא כאן ניתוח (עיבוד דידקטי) של שני שירים - טקסטים מורכבים מאד, תיעודים פואטיים, שיֵש בהם להעיד על דרכה הייחודית של גודאל בחשיפת נקודות מפתח בקורותיה, על יכולתה המופלאה בעיבוד מיתוסים קדומים בבואה לספּר את סיפורה האישי. בחרנו לא במקרה, שיר על האֵם, ולאחר זאת: שיר על דמותו של האב.

האֵם היא חלק ממיתוס העקידה

בשיר שנביא להלן מצליחה מרים גודאל לקחת שני סיפורים מקראיים ולשאוב מהם מוטיבים לצייר תמונת ילדות קשה, כואבת. בשיר זה מנסה היא לתאר את הקשר בין הילדה הקטנה לאמה. אנו קוראים וחשים הזדהות עם הכאב: היחסים בין האם לבת - אלה מוצגים דרך הסיפור המקראי הקדום של הגר וישמעאל, וכל זאת תוך התכת הסיפור על הילד המושלך במדבר במיתוס העקֵדה. הנה השיר - עמוד 32:

אֵם עֲקוּדָה/מרים גודאל

עַל הָהָר הַיָּרֹק בֵּין תְּכֵלֶת שָׁמַיִם וְשָׂדוֹת שֶׁל זָהֹב גִּלִּיתִי פִּתְאוֹם אֶת אִמִּי חֲרוּשָׁה בִּתְלָמִים שֶׁל מַכְאוֹב לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶּיהָ נִתְקֶלֶת בְּ"רֵיחַ הַזֶּבֶל - נִיחוֹחַ חָצִיר" עִם רֵיחוֹת הַדֶּשֶׁא הַקָּצוּץ, הָעֵצִים, הַשִּׂיחִים וּפִרְחֵי הַחֵן בְּלֵב קִבּוּץ וְעַפְעַפֶּיהָ רוֹעֲדִים חֲרָדָה: אֵיךְ תַּשְׁאִיר אֶת בִּתָּהּ וְכֻלָּהּ כָּאן יְחִידָה? בְּלֵב עוֹלָם מוּזָר עֲצֵי דֶּקֶל אֲרֻכֵּי צַוָּאר רַחֲבַת דֶּשֶׁא גְּדוֹלָה וְכָל הַהִלּוּלָא הַגְּדוֹלָה עַל מִדּוֹתֶיהָ וְהִיא כָּל כָּךְ קְטַנָּה רָזָה וַחֲלוּשָׁה... הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה חֻמָּהּ אֲדָמָה רַכָּה וְחַמָּה כְּמוֹתָם לֹא רָאֲתָה מִיָּמֶיהָ בַּמֶּרְחָב הַמּוּאָר עַד אֵימָה עוֹמֶדֶת אֵם קְדוּמָה בְּשִׂמְלָה אֲרֻכָּה וּשְׁחוּקָה מִטְפַּחַת פִּרְחוֹנִית מִימֵי חֻפָּתָהּ הָרְחוֹקָה עַל רֹאשָׁהּ הַקּוֹדֵחַ וּבְלֵב הוֹמֶה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ: אֵיךְ תַּשְׁאִיר כָּאן אֶת יַלְדָּתָהּ בְּעוֹלָם כֹּה מְפַתֶּה וּפוֹרֵחַ... הַמַּמְטֵרוֹת מְפַזְּזוֹת וּמַזְמִינוֹת הָאוֹר בּוֹהֵק וְהַשְּׁבִילִים מְצֻחְצְחֵי הַמִּרְצָפוֹת רֵיחַ פַּרְדֵּסִים זוֹעֵק וְהַיְּקוּם צוֹחֵק... בקריאה ראשונה הקוראים חשים בניגוד הנורא. האֵם אמורה להשאיר את בִּתה למשמרת בקיבוץ, במקום קסום שבּו 'עולם מפתה ופורח', בסביבה שכֻּלה - 'ריח פרדסים', 'ממטרות מפזזות ומזמינות' - התיאור כמו מכין אותנו לארץ פלאות, ילדה שנלקחת לגן נפלא: מחוז החלומות הזה מלא אור, עולם שנראה בפסגת האושר: אל תשכחו את המיתוס הציוני שנסב סביב השיר 'סובּי סובּי ממטרה' - ומרים גודאל משלבת את האור ואת המים ואת המיתוס הציוני: הַמַּמְטֵרוֹת מְפַזְּזוֹת וּמַזְמִינוֹת הָאוֹר בּוֹהֵק וְהַשְּׁבִילִים מְצֻחְצְחֵי הַמִּרְצָפוֹת לאחר שנפל עלינו שֶפע של עולם כה פורח ומואר ומפזז, מכָּה בנו השאלה - וכי מה מצאה המשוררת לקרוא לגיבורת השיר, שנפלה למציאות כה קסומה בשם 'עקוּדה'?? מֵעבר לכל היקום המואר והססגוני הזה - אנו זוכים לגלות בימה מסתובבת, שמציגה זו כנגד זו - מציאות אחרת, קשה, מעוררת פחד, מטילה אימה בילדה בודדה. הטראומה בכל עוצמתה, ילד לבדה בעולם עוין. כיצד הצליחה המשוררת לשזור בתשתית כה מוארת ופרחונית? כיצד היטיבה מרים גודאל לבנות על הקרקע החלומית הזו נוכחות אחרת, נוראה, מפחידה, קשה?

השירה האישית דרך מבט תנ"כי

גדולתה של מרים גודאל, שהיא עושה זאת ברגישות, ובדרך סמויה: היא לוקחת את סיפור האם המשאירה את בתה לגדול בקיבוץ, ומַתיכה אותה במיתוס הידוע של הגר, המגיעה נואשת למדבר, ומשליכה את הילד ליד אחד השיחים. כך נשזרת העלילה ב סיפור המקראי: פרק כ"א פסוק י"ד: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ וְאֶת-הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע׃ פסוק ט"ו: וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן-הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם׃ פסוק טז: וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ׃ וכנגד הגר המקראית, שכּה דואגת לילד שלה, מתארת מרים אם אחרת, האם שלה כנגד אותה 'אם קדומה': כך היא מחבּרת את אמה שלה לסיפור המקראי. כדי להעצים את תחושת הבגידה, שחשה הגר כאשר אברהם בן זוגה ממלא את הצו ומגרש אותה, אנו מקבלים עיבוד של הסיפור המקראי: בשיר שלה היא מציירת אם קדומה, אך במציאות חדשה - זו אם שלבושה - 'בשמלה ארוכה ושחוקה', ושימו לב - זו גם אופנה אחרת - היא עטופה - ב'מטפחת פרחונית מימי חופּתה הרחוקה'. יש לה זיכרונות טובים מן הבית שעזבה, היא עוד שומרת על ראשה מטפחת מימי החופשה עם האיש, שגרֵש אותה. כך כותבת מרים גודאל: עוֹמֶדֶת אֵם קְדוּמָה בְּשִׂמְלָה אֲרֻכָּה וּשְׁחוּקָה מִטְפַּחַת פִּרְחוֹנִית מִימֵי חֻפָּתָהּ הָרְחוֹקָה עַל רֹאשָׁהּ הַקּוֹדֵחַ וּבְלֵב הוֹמֶה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ: אֵיךְ תַּשְׁאִיר כָּאן אֶת יַלְדָּתָהּ בתנ"ך מנסה האם לעמוד מרחוק, מתאמצת לקרוע עצמה מלראות את הסבל של הילד במדבר, וכאן בשיר של מרים גודאל היא כותבת זאת בשפה שמעוררת כאב לב, שאלה שמטריפה אותה: וּבְלֵב הוֹמֶה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ: אֵיךְ תַּשְׁאִיר כָּאן אֶת יַלְדָּתָהּ בסיפור המקראי בבראשית פרק כ"א יש התערבות של מלאך אלוהים, שמבטיח לה שהיא והילד יתגברו על הסֵבל, ועוד יזכו לעתיד מבטיח: פרק כ"א פסוק י"ח: קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ׃ פסוק י"ט: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר׃ הילד בסיפור המקראי זוכה לשתות מים, יש צוהר של גאולה: האם הקדומה זוכה לראות אותו מתחיל חיים חדשים. וכאן יש ניגוד בין שתי התמונות. את כל זה מחמיצה המשוררת. היא נותרת בקיבוץ ואין לה מציאות מקבילה של עתיד מאושר. נותרת באוויר שאלה צועקת, ובתיאור הפואטי לא נשכח הדיסוננס הקשה בין הטבע הפורח והממטרות לבין המציאות הנוראה. בתיאור של מרים גודאל קם לחיים אותו מחזה מתחבּט, שיש בו שילוב של אותה סתירה - קיבוץ שנראֶה פורח - וכל כולו משדר זירה שטנית עבור ילדה שנשארת לבד: רֵיחַ פַּרְדֵּסִים זוֹעֵק וְהַיְּקוּם צוֹחֵק... אֵיךְ? זו השאלה שנשארת פתוחה, זעקה מול צחוק, סביבה שנראית אופטימית מול זעקה, שקשה להסתיר אותה. הגר המקראית לא יכולה הייתה לשאת את הצער של הילד הקטן: זה הפסוק בספר בראשית: אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד. וכאן השאלה העתיקה קמה לתחייה, מלווה אותנו - הזעקה מחכָּה מֵעבר לשורות. מֵעבר לצעקה של אותה ילדה קטנה. אילו היה ביאליק בסביבה היה כותב - כמו בשיר 'על השחיטה': צעקה כזאת, צעקת ילד קטן עוד לא ברא השטן. סיפור הגר והילד הצמא נקשר בהמשך בתנ"ך לסיפור מקביל - לסיפור העקֵדה. בסיפור המקראי הילד הנבחר הוא שנשלח למזבח להיעקד, כדרך של אמונה וניסיון. כאן בשיר של מרים, האם הסובלת - שקשה לה להשליך את בתה, היא זו המתוארת כעקודה. זה גם שם השיר. האם שואלת איך תותיר כאן את בתה היחידה- אֵיךְ תַּשְׁאִיר אֶת בִּתָּהּ וְכֻלָּהּ כָּאן יְחִידָה? ואנו נזכרים בציווי לאברהם לעקוד את בנו היחיד: "בנך יחידך אשר אהבת". בראשית כ"ב.פסוק ב'. מרים גודאל ערכה כאן עיבוד מדהים של שני סיפורים מקראיים לדרמה אנושית אחת, מסכת משפחתית קשה, מעוררת מחשבות, מעוררת צמרמורת. הקשר בין המשוררת לאמה - מתואר בשירים נוספים - ומעניין לחשוף בהשוואה - שירים של גודאל, שמתארים את הקשר של המשוררת עם אביה.

האב מתנכר ומשדֵר מרחק

שם השיר לקוח מעולם של קדושה ואמונה, מעניין לראות כיצד משלבת אותו מרים גודאל, בבואה לספר סיפור אישי. בשיר על ילדותה היא חווה יחס שונה מן היחס שזכו לו אחיה הזכרים. הנה השיר של מרים גודאל שרואה את הקשר לאב, כקשר לבורא עולם. לכאן היא קושרת את המטען הכבד של הביטוי 'הסתר פנים'. עמוד 12.

הֶסְתֵּר פָּנִים, גִּלּוּי הֶסְתֵּר/מרים גודאל

אַל תַּסְתִּיר מִמֶּנִּי פָּנֶיךָ בִּשְׁעַת מְצוּקָה אֶתְעַטֵּף בְּשׁוּלֵי תְּפִלָּתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וּתְהֵא לִי לְנֹחַם תִּדְחֶה מַכְאוֹבֵי הַתְּחִנָּה כְּפִי שֶׁאָבִי, בְּלֹא יוֹדְעִין, דָּחָה יַלְדָּתוֹ הַקְּטַנָּה אַקְרִיב עַצְמִי לָדַעַת אִם לֹא אֶמָּצֵא רְאוּיָה לְהִסְתַּתֵּר בְּצֵל חָסוּתְךָ כְּשִׁפְחָה לִפְנֵי אֲדוֹנָהּ צַיְתָנִית וְנִכְנַעַת כְּיַלְדָּה שֶׁסָּרְחָה לְתֻמָּהּ וְעַתָּה, זְכוּתָהּ לָדַעַת אֶתְחַנֵּן לִהְיוֹת רְצוּיָה אֶל אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְזֶה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ אָב בָּשָׂר וָדָם, הַנְּשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי אַפְקִיד בְּיֵשׁוּתְךָ הַקְּדוֹשָׁה החוויה המתוארת בשיר היא חוויה קשה עבור אדם מאמין. המשוררת גדלה בחינוך מסורתי, ולא פלא על כן שהיא מעלה את המושג הסתר פנים. לא במקרה עולֶה כאן המושׂג של הֶסתֵר פָּנים, שהוא קבָּלי, אך מקורו בתורה: אי-היכולת האנושית להבין את האל מוסברת בכך, שהאל הסתיר פניו. כאשר האדם חש, שאין השגחה אלוהית הוא חש מצב של הֶסתר פנים. האדם מחכה ליד מושטת, ואין משוב, האל אינו מעורב. השיר צופן בתוכו הסתר פנים קשה יותר, במהלך השיר. הסתר הפנים הקשה יותר נחשף בהדרגה.

הסתר פנים ומשמעותו במקרא ובשיר זה

המושג הֶסתר פנים נרמז בספר דברים - הסתר פנים מופיע פעמיים, בשני פסוקים ברצף (דברים לא:יז-יח) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. רש"י מפרש: "'והסתרתי פּנַי' - כמו שאינִי רואֶה בצרתם". אבן עזרא כותב: "וטַעם 'הַסתר אַסתיר' - שאִם יקראו אלי לֹא אענה. זהו מצב קשה לאדם המאמין - חוויה קשה זו חווה המשוררת. דרך הביטוי עזה ולופתת. כאן מתברר הֶסתר פנים כפול שהמשוררת חווה: הסתר פנים מצד האב שבשמים, דהיינו: האל - וגם הסתר פנים מצד האב שבארץ: אבא שלה. תִּדְחֶה מַכְאוֹבֵי הַתְּחִנָּה כְּפִי שֶׁאָבִי, בְּלֹא יוֹדְעִין, דָּחָה יַלְדָּתוֹ הַקְּטַנָּה המשוררת גדלה במשפחה מסורתית, שנתנה מקום וחשיבות לבנים הזכרים, אך אביה על-פי השיר, הסתיר פניו ממנה. זה משקע המלווה אותה כל חייה, והשיר הוא הדרך לתת ביטוי לַכאב. זהו שיר תרפי, שיר שנועד לרפא את הכותבת. אֶתְחַנֵּן לִהְיוֹת רְצוּיָה אֶל אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְזֶה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ אָב בָּשָׂר וָדָם.

הפואנטה של השיר: הֶסתר האב קשה יותר מהֶסתר האל

אתחנן, אומרת המשוררת, 'להיות רצויה אל אבי'. התחינה הזאת היא הפואֶנטה של השיר: בראשית השיר נתפסת הַסתרת הפנים מצד האל כחוויה מטלטלת. אך סופו של השיר כואב יותר: ההזנחה של האב, ההתעלמות של האב מהתחינה של בּתו - באוויר מהדהדת צעקה גדולה, שנשמעת מסוף העולם ועד סופו. יש בשיר "אבי שבשמים" ויש בשיר "אב בשר ודם". ברור לנו עכשיו, שהשורות הפותחות של השיר אינן מכוונות רק לאל עצמו, הן מכוונות לאב, שכאשר הבת מנסה להתקרב אליו ולהתעטף בטליתו בזמן התפילה, יש מרחק, ניכור: האב דחה אותה. מקובל בבית הכנסת, שכּל אב עוטף את בניו בטלית שלו, אך כנראה, הבת ביקשה להיעטף גם היא בטלית, ונדחתה. השורות הן צעקה המכוונת כלפי אביה מולידה, שהסתיר פניו ממנה, והיא עוקדת עצמה למענו: אַל תַּסְתִּיר מִמֶּנִּי פָּנֶיךָ בִּשְׁעַת מְצוּקָה אֶתְעַטֵּף בְּשׁוּלֵי תְּפִלָּתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וּתְהֵא לִי לְנֹחַם תִּדְחֶה מַכְאוֹבֵי הַתְּחִנָּה כְּפִי שֶׁאָבִי, בְּלֹא יוֹדְעִין, דָּחָה יַלְדָּתוֹ הַקְּטַנָּה אַקְרִיב עַצְמִי לָדַעַת לסיכום: שני השירים של מרים גודאל מגלים חסָך של אהבת אב ואם. הבת מופיעה בשירים כגיבורה טראגית: היא מבקשת נואשות את קִרבת אביה ואמה - והיא דחויה, חשה עזובה בכל ילדוּתה. השירה שלה היא דרך לבטֵא את הכאב, לכתוב וידוי פואטי על ייסורי הילדות, על היותה במצב של הסתר פנים מאב ומאם. אמנות השיר היא כתיבה תֶרפית - ניסיון לפתוח את הפצע הזה כדי לסלק את החולי, את הכאב המלווה אותה כל ימֶיה. היא מקריבה עצמה למען הורֶיה, ובמבט מעמיק: גם השירה היא דרך להקריב עצמה בחשיפה כואבת: אַקְרִיב עַצְמִי לָדַעַת. השֵבר כדרך להגיע למַרפא לנפש - הופיע גם בספרה 'פרחי מכאוב' בהוצאת רשפים, בשנת 1997 - וכך היכולת שלה להפוך רגעי משבר לווידוי, לתפילה. זכינו להמחשה לפואטיקה כזאת גם בספרה 'רק תפילתי לבדה'. הוצאת כרמל, 2003. מרים גודאל יודעת לשמור על גוונים ייחודיים של שירה חושפנית ואמיתית, ונחכה כמו רבים לספרי שירֶיה הבאים.