הֵידָד לִנְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הָאַחַת נְבִיאָה וְאִּלּוּ הָאַחֶרֶת לוֹחֶמֶת זֹאת שׁוֹמֶרֶת עַל הַמִּדּוֹת וְזוֹ מְעוֹדֶדֶת וְהָיוּ הֵן לְעָם יִשְׂרָאֵל דֻּגְמָא וּמוֹפֶת וּפַעֲלוּ הֵן לְלֹא חַת וְנַהֲגוּ בְּצֶדֶק וְאֱמֶת אַחַת לוֹחֶמֶת וְהַאָחֶרֶת מְנַבְאָה שָׁלוֹם וּבִפְרֹעַ פְרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל לֹא נָחָה דֹּם ומְיַלֶּדֶת הִתְרִיסָה מוּל פַּרְעֹה וְשָׂרְדָה גְּזֶרַת הַמֶּלֶךְ הֵפֵרָה וּבַמֶּלֶךְ גָּם מַרְדָּה אַשְׁרֵךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֶלֶה הֵן נְשׁוֹתֵיךָ הֵן עֹז לְעַמָּן נָתְנוּ וְגָם הִגְדִּילוּ כְּבוֹדֶךָ עַל סִיסְרָא "עַבְדָּה"בְּעֹוד בָּרָק נִלְחַם וּבְחָכְמָתָהּ וְתוּשִׁיָּתָהּ לֵב סִיסְרָא נָדַם זֶה חָזַר וְהָיָה בְּשׁוּב יִשְׂרָאֵל אֶל אַרְצוֹ חָרַש זָרַע נָטַע נֶאֱבַק וְלָחַם בְּכֹל מִרְצוֹ לְצִדּוֹ יַחַד אִתּוּ לַחֲמוּ גָּם בְּנוֹת יִשְׂראֵל עַד בּוֹא יוֹם וְיִשְׂרָאֵל יֵשֵׁב בֶטַח וְיִגָּאֵל וַחֲמֻשִׁים עָלּו בְנֵי ישראל מארץ מצרים (יג/יח) יציאת ישראל ממצרים התרחשה לאחר שפרעה ועמו הוכו מכות נמרצות על-ידי הקב"ה, שהאחרונה במכות הייתה הקשה מכלן היא:
מכת בכורות. בסדר פסח נתנו מחברי הגדה של פסח סימנים (ראשי תיבות)
דצ"ך עד"ש באח"ב. לית מאן דפליג שהמכה העשירית הייתה קשה מיתר המכות, זאת כדי לשלם לפרעה כגמולו, כי פרעה גזר על הזכרים להמיתם והקב"ה גזר על הבכורות להמיתם לפי הכלל: "
מדה כנגד מדה". היציאה ממצרים של עם בני ישראל במצרים נחשבה
ליום חג, ולא רק יום חג אלא גם מעין
שינוי סדרי בראשית. בעוד
חדש תשרי הוא ראש השנה - שבו ברא אלוהים את השמים ואת הארץ וכל צבאים זה קרה לבריאת העולם של כל האנושות
של כל באי עולם, לכן הוא
"ראש השנה", ואילו בחודש ניסן ישראל לדידו של עם ישראל הוא
"ראש חדשים", כי הוא ראשית היות בני יעקב נהיו ל"עם ישראל", והרי בניסן הכל פורח וצומח ומתחדש זה הוא האביב אבי עונות השנה ביחוד כי לקראת חדש זה השנה בימינו זכינו לשנה ברוכה במים רבים שזורמים בנחלים ותפילתנו
"משיב הרוח ומוריד הגשם" נענתה. הנה כאן בפרשת "בשלח" אמר הקב"ה לבני ישראל שהיציאה מעבדות לחרות, משמעותו יציאה משעבוד מצרים להיות אדונים לעצמנו ולא עבדים לעבדים. ובכלל מכאן למדים אנו כי שאיפת האדם להיות אדון לעצמו תלויה בשאיפתו לעצמאות.
יציאת מצרים מלוה את ישראל לארוך הדורות סיפור יציאת מצרים לא נחשב אירוע חד-פעמי למרות שהתרחש לפני כארבעת אלפים שנה, הוא תמיד אקטואלי, כי הרי ראשיתו הייתה
בירידת יעקב ובניו לארץ מצרים, בגלל הרעב שהיה בארץ, בבקשם לשבור שבר במצרים כי בזכות יוסף וחכמתו מצרים הפכה למאגר הדגנים הגדול ביותר בארצות אגן הים התיכון. ברם תוצאת הירידה מן הארץ לארץ מצרים, אינו שונה מכל ירידה המונית מהארץ, שהתרחשה במרוצת הדורות, הן כתוצאה מפלישת עמים זרים וכיבוש הארץ על ידם
והגלית בני ישראל וגרושם מארצם, והן כתוצאה
מירידה מן הארץ מרצון - הגירה לארץ נכר - כדי לתור אחרי חיי רווחה. על זה נאמר:
וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּןַ וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָ עָבִ֣יתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ (דברים לב/טו) לא בכדי אנו חוזרים ואומרים בכל יום בתפילה ובקידוש
"זכר ליציאת מצרים", כי היציאה ממצרים הייתה אירוע גורלי לעם בני ישראל. אירוע שחוזר מדי פעם בצורה שונה ומסיבה שונה ולרוב מהסיבה: וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּןַ וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָ עָבִ֣יתָ כָּשִׂיתָ. כמו ביציאת מצרים רק חלק מן העם שב, לארץ ישראל מן המקום אליו הגר או ירד בתשוקה רבה ולא זכר כי הוא מגביל חרותו וחי בחסות אומות העולם שלא תמיד נהגו בו ביושר. רצו הם,
מטיבים עמו רצו הם, מְרֵעִים לו. כי היורד איננו חוזר על
ומשנם "זכר יציאת מצרים" גם מפני שזונח את התורה המלמדת אותו איך לשמור על צור מחצבתו ולא לשעבד נפשו ומכאן ואילך גם גופו. כבר הוכח עוד במאה הקודמת תקופת תחיית הציונות - ושסיסמתה הייתה לשוב לציון. וכבר הוכח כי השיבה לציון הביאה לחידוש קוממיות ישראל בארצו ולחידוש קוממיותו כ"מדינת ישראל", שהיא גם ראשית גאולתנו כדברי חכמינו ז"ל. על זה נאמר בהפטרה:
בצאת ישראל משעיר ומשדה אדום ובתקופתנו מארצות הגולה והעלייה לארץ - ארץ רעשה גם שמים נטפו, ואתם המתנדבים בעם ברכו ה' שיביא על ישראל נצחון כנצחון ישראל על סיסרא ועל צבאו העצום, והיה זה נחל קישון הקטן בנחלים גרפם. בני ישראל מתאוננים - כמנהגם מוסיפים להתנהג כך בפרשתנו מדובר בשעת משבר כלומר שעה שהמצרים פרעה וחילו רודפים אחריהם. והים מלפנים סוגר עליהם ומאחוריהם המצרים ומימינם ושמאלם המדבר, נבהלו ומיד החלו לרטון כלפי משה:
המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר (יד/יא). אלא שמשה ידע כי המניע שהניע פרעה וחילו לצאת ולרדוף את ישראל, היה רצון הקב"ה להכותו את המכה האחת עשרה -
המכה הנצחת. כדי
שפרעה וחילו יטבעו בים סוף (טו/ד) וזה שנאמר:
ה' ילחם לכם ואתם תַּחֲרִשׁוּן (יד/יד). ורש"י מתאר את התהליך כך: מלאך האלוהים הלך
מאחורי ישראל עם עמוד הענן להחשיך למצרים, אז בני ישראל באו בתוך הים, הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חֹומָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (יד/כט). והמצרים רדפו אחרי בני ישראל והלכו בעקבותיהם ביבשה בתוך הים, אלא שהקב"ה במלחמתו במצרים, השיב עליהם המים וטבע את פרעה וחילו. כאמור זו הייתה המכה
האחת עשרה ומשנעשה הנס הזה והעם ראה את יד ה' הגדולה:
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשראל אֶת הַשִּירָה לה' כִּי גָּאֹה גָּאָה סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם" (מו/א). לא רק בני ישראל אלא גם בנות ישראל כשהגברים שרו הנשים יצאו בְּתֻפִּים ובמחולות ובראשם מרים הנביאה. בראות שמחת ישראל בְטַבֵּעַ את המצרים הקב"ה הצטער על אבדן יצירתו, ואמרו חז"ל בשם ה' כאומר:
אתם רואים יצירתי טובעת בים ואתם שרים? כאן נתגלתה מדת הרחמים של הקב"ה אפילו על אלה ששעבדו את ישראל. ונאמר עוד על התנהגות יוצאי מצרים מצד אחד
הקב"ה נסה את העם אלא שישראל הוא עם קשה עורף, גם הוא
נסה את הקב"ה אם אכן יספק להם לשתיה במדבר הצחיח על זה נאמר: ויורהו ה' (את משה)
עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (טו/כו) כי על זה צוה ה' את העם לאמור:
אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך וישר בעינו תעשה .... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך (טו/כו). לא תמיד האדם יכול להבין מהות החוק שעליו לקים, כל שעליו לקים אותו אף אם נראה החוק מוזר כגון:
אִסּוּר לְבִישַׁת כִּלְאַיִם (צמר ופתים), או
אסור אֲכִילַת חָזיר, או
שרפת "פָּרָה אֲדֻמָּה להטהר באפרה" חקים אלה ואחרים נראים לעתים מוזרים ולא מובנים. ובכל זאת צריך לצית להם. בגלל זה
שָׁם שַׂם לו חֹק וּמִשְׁפָּט. שצריך לקימו גם אם לא מובן למקים סיבתו ומשמעותו.
וְהֲרֵי מִקְצָת מִמָּה שֶאָז הִתְרָחֵשׁ וְזֶה הָעִקָּר אֲשֶר לַתְקוּמָה הִתְבַקֵּשׁ בְּשַׁלְּחַם פַּרְעֹה וּבְקַבְּצָם אֱלֹהִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעַרְעֵרִים וּמַתְרִיסִים כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ שוב אֵין וְלֹא יִהְיוּ עוֹד נִסִים צָרִיךְ לִזְכּוֹר וְזֹאת בַּל נִשְכַּח עַל פְּשָׁעִי פַּרְעֹה הָאֵל לו לֹא סָלַח וּלְתַחְתִּית הַיָּם פַּרְעֹה וְחֵילוֹ שָׁלַח אַךְ יִשְׂרָאֵל מִתְאוֹנְנִים עַל כֹּל צָרָה וְנַהֲגוּ בִכְפִּיּוּת טוֹבָה בּבוֹאַם לְמָרָה וְהָעָם שָׁכַח אֶת הַנִּסִּים בִּמְהֵרָה שֶׁקִּבֵּל וּשְכָחַם כְּאִלּוּ דָּבָר לֹא קָרָה וְרַק את סִיר הַבָּשָׂר יִשְׂרָאֵל זָכַר מָרַד בִּנְבִיאוֹ וְאֵמוּנִים לוֹ לֹא שָׁמַר וְהָעִקָּר שֶׁלֹא יִשְכַח כִּי הוּא עַם וּמְאַשְׁפּוֹת מִצְרִים האל אוֹתוֹ רוֹמַם לִזְכּוֹר תָּמִיד יְמֵי הַסֶּבֶל וְהַדְּחָק עִם מְעָט לַחַץ יוֹם הַגְּאֻלָה לֹא יִרְחַק לִזְכּוֹר שֶׁסוֹד הַהַצְלָחָה אַחְדּוּת כִּי בַּפֵּרוּד נִתְנַסָה הָעָם וְאִבֵּד חֵרוּת בִּגְלָל שִׂנְאַת חִנָּם וְלֹא עַל מָהוּת כִּי מוּל אוֹיְבִים סָבִיב כֹּחֵנוּ בֻּהִשַּׁרְדּוּת וְכֹחַ עִם תְּבוּנָה שֶׁאֱלֹהִים לְעַּמּוֹ יִתֵּן כֵּן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֶן