התפוצה הישראלית/ יהודית מסופוטמיה (בבל ) התפוצה הישראלית במסופוטמיה נוצרה בתקופת האימפריאליזם האשורי והבבלי. לאחר מכן עברה מסופוטמיה לידי פרס. התפוצה הייתה מורכבת מגולי ממלכת ישראל הצפונית (עשרת השבטים) ומגולי ממלכת יהודה. הישראלים והיהודאים חיו כמיעוט בקרב האוכלוסייה שהייתה מורכבת ממיעוטים נוספים וממקומיים.
עדויות על גולי ממלכת ישראל באשור הגולים הישראלים הובאו לאשור וככתוב במלכים ב' י"ז, 1 - 6 מלך אשור "הושיבם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (דיווח זהה במל"ב י"ח 11). בדה"א ה', 26 דווח על ההגלייה מהגלעד: "ויער אלוהי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח תלגת פלסר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויביאם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן עד היום הזה").
עודד בוסתנאי הביא במחקרו שפע של תעודות מימי מלכי אשור מתגלת פלאסר ה-3 ואילך המעידות על הבאת גולים ישראלים לאשור וכן תעודות העוסקות בחיי היומיום שבהם הוזכרו אנשים בעלי שמות ישראלים בעיר אשור, בכלח/נמרוד, בנינוה, בחלח וסביבתה, בעמק החבור ומרחב הג'זירה, בגוזן-חרן-נציבין ובערי מדי.
על-פי הכתובות האשוריות ההגלייה בוצעה על-פי האינטרסים והצרכים של האימפריה האשורית. בעמק החבור ביצעו האשורים פרויקט גדול של קולוניזציה שנועד להפוך את האזור לספק המזון של אשור. הגולים הושבו ביישובים מעורבים בהם היו גם גולים מארצות אחרות. הריכוזים העיקריים היו: חלח וסביבתה בצפון ארץ אשור, באזור ארביל וכירכוך. אזור נהר חבור שהיה אחד היובלים של נהר הפרת בחלקו האמצעי ושם היו הערים גוזן ונציבין. כמו-כן, גולים הובאו לערי מדי ועילם ששכנו ממזרח לנהר החידקל.
חלק מהגולים היו אנשי צבא. סרגון ה-2 לקח משומרון 50 רכב או 200 על-פי כתובת אחרת וצירף אותם לחיל המשמר המלכותי. אנשי הצבא הישראלים שימשו כחילות מצב במסגרת הצבא האשורי.
שאר הגולים היו בעלי מלאכה במקצועות שונים, עובדי אדמה ורועים. הגולים הוגלו עם בני משפחותיהם. חלק מהגולים הושבו בערים אשור, כלח/נמרוד ונינוה וחלקם ביישובים חקלאיים. הישראלים שעסקו בחקלאות היו אריסים או חוכרים על אדמות המלך. בעלי המלאכה הועסקו בפרויקטים של ממלכת אשור במסגרת המינהל האימפריאלי. אבל, היו גם גולים שהגיעו לעמדות בכירות במינהל האשורי. הגולים קיבלו אוטונומיה פנימית ורשות לעבוד לאלוהי אבותיהם.
לדעת אברהם מלמט חלק ניכר מהם התבוללו אבל חלק שמר על אופיו הלאומי והשתלב בקרב גולי יהודה. בין שבי ציון לאחר הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס היו גם עולים מקרב עשרת השבטים (עזרא ב', 2: נחמיה ז',2). על-פי מחקרו של אביגדור שחן חלק מגולי עשרת השבטים ברחו מזרחה לכיוון אפגניסטן וחלקם אף הגיעו להודו ולסין (על כך ראה להלן).
עדויות על גולי ממלכת יהודה באשור סנחריב היה זקוק למהנדסים למפעלי המים הרבים שבנה בעיר נינווה -תעלות ואמות מים- ובשאר מפעלי מים בערים וברחבי הממלכה. בוסתנאי העריך שלצורך זה הגלה סנחריב את המהנדסים שעסקו בחפירת תעלת השילוח בימי חזקיהו. כמו-כן, גולים מיהודה הועסקו בעבודות כפייה במפעלי המים. סנחריב סיפח לצבאו את "צבא האורב", חיל המחץ של המלך חזקיהו. באחת התעודות מוזכר שר צבא בשם חלקיהו. בתעודות אשוריות שעסקו בחיי היומיום הוזכרו שמות יהודאיים.
עדויות על גולי ממלכת יהודה בבבל הנביא יחזקאל נמנה על גולי יהודה במסגרת "גלות יהויכין" (יחזקאל א', 1 ). בפרק ג', 15 נכתב: "ואבוא אל הגולה תל אביב הישבים אל-נהר-כבר". בספר עזרא ב', 59 וח' 15 - 17 מוזכרים מקומות נוספים בהם הושבו גולי יהודה: תל מלח, תל חרשא, כרוב, אידו, אימר, אהוא וכספיא. גולי יהודה יושבו על גדות היובלים של נהר הפרת, כמו החבור וביישובים חקלאיים. כמו-כן, נבוכדנאצר הושיב גולים יהודים בעיר ניפור דרומית-מזרחית לעיר בבל, בעיר סיפר מצפון לבבל ובעיר בורסיף דרומית-מערבית לבבל.
המלחמות בין אשור לבבל גרמו להרס וחורבן ולדילדול האוכלוסייה. השליטים הבבלים נקטו מדיניות הגלייה כדי ליישב מחדש יישובים שחרבו. נבוכדנאצר הביא מיהודה בעלי מקצוע ופועלים והעסיקם בעבודות כפייה בבניית עיר בירתו בבל. בפריפריה של ניפור הושבו יהודאים ב-30 יישובים חקלאיים. הגולים קיבלו קרקעות מהמלך בחכירה או באריסות. ידוע על יישוב בשם יהוד שנוסד כנראה על-ידי גולים מיהודה. היא הוזכרה בתעודה משנת 572 בשם "עיר היהודאים".
במסמכים עסקיים מאשור ומבבל מצאו החוקרים למעלה מ-500 שמות שזוהו כנימנים על הגולים והדבר מעיד על נוכחות גולים במסופוטמיה. על-פי הרשימה בעזרא ב' חזרו לארץ לאחר הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס 42,360 אבל לא כל הגולים חזרו.
התפוצה היהודית במסופוטמיה המקרא והכתובות האשוריות והבבליות כללו נתונים על מספר הגולים. בוסתנאי קבע שעל-פי החומר הארכיאולוגי והתעודות הרבות לא ניתן לקבוע מה היה מספר הגולים בכל יישוב. אבל, החוקרים מסכימים שעד המאה ה-11 זו הייתה התפוצה היהודית הגדולה ביותר.
במסופוטמיה נוצרו שני מרכזים של אוכלוסייה ישראלית-יהודאית. המרכז הראשון היה בצפון מסופוטמיה וממזרח לחידקל בארצות חדייב, אשור ומדי והוא נוסד בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס על-ידי גולי ממלכת ישראל הצפונית. המרכז השני היה בדרום מסופוטמיה באזור ניפור ובבל העתיקה והוא נוצר בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס על-ידי גולי ממלכת יהודה. העיר המרכזית במרכז הצפוני הייתה נציבין והערים המרכזיות במרכז הדרומי היו נהרדעא, סורא, פומבדיתא ועוד...
בוסתנאי ניתח את אסטרטגיית ההישרדות של הקהילה היהודית בבבל. הוא הגדיר את האסטרטגיה כאקולטורציה ללא אסימילציה. במלים אחרות, היהודים הושפעו מהתרבות הבבלית אבל שמרו על ארגון קהילתי ונימנעו מנשואי תערובת. אבל, גם מדיניות האיכלוס האשורית והבבלית עזרה להם לשמר את ייחודם הלאומי. המדיניות הייתה לישב את הגולים בקבוצות על-פי יישובי ארץ המוצא. כמו-כן, לא נעשה כל ניסיון לכפות עליהם המרת דת והם נהנו מאוטונומיה קהילתית.
השלטון האשורי והבבלי הכיר במנהיגות של בית דוד ובראש הקהילה עמדו צאצאים לבית דוד. כמו-כן, הייתה המשכיות למוסד הזקנים או "זקני הגולה" שהיו ראשי בתי האבות של הגולים. "ההתארגנות לפי בתי אבות ומשפחות", כתב עודד בוסתנאי, "מסייעת לשמר ולקיים את המבנה החברתי-משפחתי של הקהילה היהודית בגולה על בסיס של קשר דם". גם למשפחות הכהונה היה תפקיד באסטרטגיית ההישרדות. תפקידם היה ללמד תורה ולהפיצה. ידוע שעזרא הביא עמו את "ספר תורת משה".
הקהילה שמרה על לכידותה בזכות המנהיגות ששמרה על מסורת אבות. הם הקפידו על דיני טומאה וטוהרה, איסור על נשואי תערובת, שמירה על מצוות התורה כמו שמירת השבת, ברית מילה וכו'. המנהיגות טיפחה את התודעה ההיסטורית המשותפת ואת התפישה שהגלות היא מצב זמני. הם לא בנו בית מקדש לא רק מפני שהדבר נאסר עליהם אלא גם בשל התפישה שמותר להקריב קורבנות לאלוהי ישראל רק במקום אשר בחר, כלומר בירושלים. אבל, מכיוון שהאל נמצא בכל מקום ניתן לעבוד אותו גם ללא קורבנות וללא מקדש.
בעקבות הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס החלה שיבה של יהודים לארץ בהנהגת זרובבל, עזרא ונחמיה. על-פי המקורות המקראיים היה מספר העולים למעלה מ-40,000, אבל, רוב הגולים נשארו בבבל. בין השבים היו גם ישראלים.
