מנסור עבאס הוא המנהיג הערבי היחיד מ-1917 ועד היום שהכיר בישראל כמדינה יהודית. ערביי ישראל והיהודים אזרחי ישראל חייבים להבין את המשמעות ההיסטורית של הצהרתו של מנסור עבאס. המשמעות ההיסטורית היא שמנהיג ערבי ראשון מצהיר בזה שפתרון שתי המדינות כולל חלוקת הארץ למדינה פלשתינית ויהודית.

המדיניות הערבית מאז 1917

המנהיגות הערבית לאורך כל השנים מ-1917 ועד היום סרבו להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי. המנהיגות הערבית/פלשתינית מסרבת אף היא להכיר בקיומו של עם יהודי בטענה שהיהדות היא דת ולדת לא מגיעה מדינה. המנהיגות הזאת שוללת מהעם היחיד בעולם - מהיהודים - את זכות ההגדרה העצמית. יתר על כן, המנהיגות הזאת יצרה אג'נדה השוללת כל זיקה בין העם היהודי לארץ שהם קוראים פלשתין. המנהיגות הזאת דאגה לכך שאונסקו, ארגון של האו"ם, יקבל החלטות המוחקות כל זיקה בין הארץ לעם היהודי. על-פי החלטות אלה קבר רחל איננו קבר רחל, הר-הבית קדוש רק לאיסלאם ומעולם לא היו שם מקדשים יהודיים ואפילו הכותל המערבי, השריד היחיד של הר-הבית היהודי, כבר אינו יהודי. המנהיגות הערבית והפלשתינית דחו 6 הצעות מ-1936 ועד 2014 להקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת היהודים. הרשות הפלשתינית שהוקמה ביוזמה ישראלית בהסכם אוסלו טוענת שהיא תומכת בפתרון של שתי מדינות. אבל, היא הכירה בישראל דה פקטו כמדינה, לא כמדינה יהודית, והמכשול שטמנה לסיום הכיבוש הוא הדרישה ל"זכות השיבה" שהיא סוס טרויאני לחיסול הרוב היהודי והפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה"' כלומר למדינה בעלת רוב ערבי/פלשתיני. ישראל לעולם לא תוכל להסכים לדרישה זאת שפרושה התאבדות עצמית. אבל, גם רוב המנהיגות הערבית בישראל - המפלגה הערבית המשותפת - אינה מכירה בישראל כמדינה יהודית. הם טוענים שהערבים-הפלשתינים הם "עם ילידי" והארץ שייכת להם ודוחים כל זיקה בין פלשתין לעם היהודי. מפלגה זאת יושבת בכנסת כדי להרוס את ישראל מבפנים. הם דורשים הפיכתה למה שהם קוראים "מדינת כל אזרחיה" שזהו מונח מכובס למאבק לחיסול המדינה היהודית - ביטול כל החוקים ההופכים אותה ליהודית - כמו חוק השבות, הדגל, ההימנון ועוד, ויישוב צאצאי הפליטים, שאבותיהם ברחו ברובם מרצונם, בישראל כדי לחסלה באמצעות רוב ערבי/ פלשתיני. מנסור עבאס החליט לבטל את המדיניות הכופרת בישראל כמדינה יהודית. הוא החליט ש"עניי עירך קודמים" ושטיפול בצרכים של ערביי ישראל הוא בסדר עדיפות ראשון על פני המאבק הפלשתיני. עבאס הכיר בישראל כמדינה יהודית והושיט יד למנהיגים בישראל לשיתוף פעולה יהודי-ערבי והשתלבות ערביי ישראל במדינה היהודית. החלטה זו היא בעלת משמעות היסטורית. מנהיג ערבי/פלשתיני תומך במדינה פלשתינית לצד מדינה יהודית. הצטרפותו של עבאס לקואליציה של בנט-לפיד הביאה למדיניות פרו-ערבית: המשטרה קיבלה תוספת כוח אדם והצליחה לצמצם ב-40% את הפשיעה בחברה הערבית וב-30% את הרציחות על-רקע ריב חמולות. היישובים הערביים קיבלו תקציב של מיליונים במסגרת תוכנית 5 שנים לטיפול בצורכי היישובים. ראשי היישובים הערביים תומכים בהמשך קיומה של ממשלה זו ורק 2 חברי כנסת ערבים - ג'ידא רינאוי-זועבי ומאזן גאנים - מאיימים, בניגוד לאינטרס הערבי-ישראלי, להפסיק את המדיניות הזאת על-ידי הפלת הממשלה.

המנהיגות הישראלית

מ-1936 ועד 1977 שלטה בישראל מפלגת העבודה (מפ"אי, בעבר) שהציעה לערבים/פלשתינים מספר פעמים חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה יהודית ופלשתינית, אך הצעתם נדחתה על הסף. כאשר חזרה מפלגת העבודה לשלטון ב-2003 היא יזמה את הסכם אוסלו שנועד לסיים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. בעקבות ההסכם הוקמה הרשות הפלשתינית. אבל, כעבור זמן קצר התברר שערפאת, המנהיג הפלשתיני, הונה את ישראל ולא התכוון באמת לבטל את האמנה הפלשתינית הקוראת לחיסולה של ישראל והטרור התחדש. ההונאה הזאת הביאה את אזרחי ישראל לחדול להאמין במנהיגות הפלשתינית ולבחור במפלגת הליכוד שהתנגדה להסכם אוסלו ודוגלת בסיפוח השטחים שנכבשו על-ידי ישראל ב-1967 והקמת ישראל הגדולה. האמצעי לקידום הסיפוח הוא ההתנחלויות שהחלו עוד בימי מפלגת העבודה וצברו תאוצה תחת שלטון הליכוד. בקיצור, לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני יש 2 מכשולים: הסירוב הפלשתיני להכיר בישראל כמדינת העם היהודי והשאיפה לחסלה בדרך זו או אחרת, והתוכנית של הימין הישראלי להקים את ישראל הגדולה ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית. מנסור עבאס קורא לשינוי המדיניות הפלשתינית ולהכרה בישראל כמדינת העם היהודי.