40 סרטים (עם תרגום לעברית!) ו-15 אורחים מרחבי העולם מתארחים בפסטיבל שאך זה נולד וכמו שיר, בהתחלה זה כואב. למה כואב? כי נגה ואני האאוטסיידריות היחידות שבאו לפקוד אותו. אל תתרגשו, נותרו עוד 3 ימי פסטיבל למי שרוצה להיות עד לחזון של צבי צילקר, ראש העיר אשדוד והמפיק דורון ערן, יוזמי הפסטיבל. והגדת לבנך.
מעתה אמרו "קונקס" אין יותר "אגד" לאשדוד. באדיבות רבה הופניתי על-ידי נציג "אגד" לחברת האוטובוסים "קונקס", שמסיעה עוללי תרבות כמונו מת"א לאשדוד. "קונקס" מפעילה אוטובוס ממסוף 2000 (רכבת מרכז) ומהתחנה המרכזית בת"א אל התחנה המרכזית באשדוד, שהיא למעשה קניון שקרוב מרחק יריקה לפסטיבל. ל"קונקס" יש אתר אינטרנט מצויין ובו לוחות הזמנים והמסלול -
www.connex.co.il.
הנהג המופתע הגיב בחריפות רבה כאשר נגה הושיטה לו שטר של 50 ש"ח עבור הנסיעה. "מה זה?" הוא שאל בעצבנות, מגרד את פדחתו. "אני רוצה לשלם על הנסיעה", הודיעה נגה בחגיגיות. הנהג סירב, כיוון שאין לו עודף מכסף גדול. וזה למה? כי נסיעה מת"א לאשדוד עולה רק 7.20 ש"ח! תודו שזה שוס פראי וחומר למחשבה עבור "אגד". בפני ג'וקר שחיפו על התרגשותי נוכח מחיר הנסיעה המגוחך, שלפתי שטר של 20 ש"ח ושילמתי על שתינו.
נגה סקרה את האוטובוס ואמרה: "יפה, עוד אנשים נוסעים לפסטיבל". גיחכתי. "נגה, יש אנשים שגרים באשדוד, את יודעת". בקרוב מאוד יתברר שאנחנו היחידות שעשו את 50 הדקות מת"א לאשדוד לכבוד הפסטיבל.
הסבר פניך לתייר עליי להודות כי התלהבות אחזה בנו עת עשינו את הדרך הקצרה מהתחנה המרכזית באשדוד למתחם העירייה בו מתקיים הפסטיבל. לאשדוד יש חוף ים משגע ומתחם תרבות לא פחות בחזותו מ"לה-דפאנס" הפריזאי. משהו טוב עובר על העיר הזו - צבי צילקר והמון עולים רוסים וצרפתים שצמאים לתרבות. מה חבל שלבד ממוטלים דיסקרטיים לאוהבים, לא קיים לרפואה ולו מלון אחד בעיר.
מתחם הפסטיבל מורכב מ-4 אולמות, 3 מתוכם נמצאים על-יד העירייה והרביעי ברובע ו' (אליו מגיעים במיניבוסים של קו 8 או 5).
חיפשנו את הקופות בנרות כיוון ששום שילוט לא קידם את פנינו. שאלנו את אנשי הביטחון והם נדו לשלילה, הלכנו והלכנו עד שהגענו לבימה שלמרגלות בניין העירייה. על הבמה ילדות רוקדות סטייל יום העצמאות וההורים מצלמים בחדווה. מסביב עומדים דוכנים בודדים לבידור האורחים. עלוב משהו. איש מבעלי הדוכנים ואף לא זוג שוטרים לא ידעו היכן הקופות. עד שראיתי אותם. חבורת מבוגרים עם כרטיסים ביד!
מתברר שהקופות הן למעשה דוכני הפיס שראינו ממש בהתחלה, מרחק צעדים מספר מאנשי הביטחון ששאלנו.
בקופות אמרנו שהזמנו כרטיסים מראש. האחראית התמוגגה "אה, אתן נגה ועינת" אמרה לנו בחיוך. חייכנו בחזרה בהפתעה גמורה. מתוך הרגל הזמנתי כרטיסים כמה ימים לפני הפסטיבל: לטלפון ענתה ליאורה, בחורה מנומסת וחביבה שנתנה לי יחס אישי מאוד. יום לאחר מכן נגה התקשרה להזמין כרטיס וביקשה שנשב יחד וכמובן שליאורה זכרה אותי. אני חשבתי שזה נחמד מאוד, אבל מתברר שזה יותר עצוב מנחמד, כיוון שאנחנו היחידות (ככל הנראה ועל סמך התלהבותם של המקומיים והכרטיסנית) שהגיעו מ"רחוק".
השמועה אודותינו עשתה כנפיים ומישהי מסוף התור נעמדה לצידי ושאלה לדעתי על הסרטים שחשבה לצפות בהם.
נגה שאלה היכן נמצא האולם הרביעי, המנותק ממתחם הפסטיבל. "זה ב-ו'" ענתה הכרטיסנית. המוח של נגה לא הצליח לפענח את הקידוד. היא לכל היותר מכירה את ל'. "ברור שזה ב-ו'" ענתה נגה, "אבל איפה זה ו'"? הכרטיסנית הביטה אליה בהשתאות ואז נזכרה שאנחנו לא מכאן.
בן רגע הוכתר הפסטיבל בכותרתו הלא רשמית - הפסטיבל שלנו, של נגה ועינת.
מחכים לעמוס דרכנו לאולם לא היתה סוגה בשושנים למרות שהפעם ליוו אותנו שלטים לאולם 2 (מונארט) שהוא מרכז מוסיקה חדש ויפה. עוד פליט זר הגיע ושאל איפה זה אולם 3. לא היה שילוט ושוב, איש הביטחון החביב מאוד לא ידע וכך צפינו בבחור החולף על פנינו מספר פעמים. עצה לשנה הבאה: העמידו סדרנים שיכוונו את הבאים לפסטיבל.
בהתרגשות רבה פסעתי לתוך האולם הקטן כדי לצפות בסרט "הפי אנד" של אהוב לבי, עמוס קולק (הוא משלנו! הוא משלנו!), אחד מאורחי הפסטיבל, מבכירי הבמאים העצמאיים שפועלים כיום בארה"ב.
היצירה האמריקנית של קולק שונה במהותה מהיצירה הישראלית שלו (טרם עקר לארה"ב, לפני כ-20 שנה): בעוד שסרטיו הישראלים מספרים סיפור של חברה, שלא לומר של עם, סרטיו האמריקנים מתמקדים בפרט ומתוכו הם משקפים את החברה. רובם עוסקים בחייו של היחיד בניכור הניו-יורקי האכזרי שגובה ממנו קורבנות כבדים ולעיתים תובע את חייו.
קולק אמור היה להגיע להקרנה, אולם בשל בעיות בריאות במשפחה לא הגיע בסופו של דבר (טדי בסדר?).
באולם התברר שכולם מכירים את כולם. "למה מצלמים?" הצביעה דודה עירקית על איש עם מצלמה. מארגני הפסטיבל רצו את קולק ובמקום זה קיבלו את נגה ואותי. הסברנו לדודה בקצרה שעמוס קולק היה אמור להיות נוכח בהקרנה והיא חילקה לנו מסטיקים.
הסרט הוקרן על מסך מרובע וקטן יחסית, הכסאות הקשים הטביעו את חותמם על ישבני, אבל האווירה החמימה שליוותה את הסרט חיפתה על כל אלו והחזירה אותי לימי ילדותי ולהקרנות בבית העם. יש משהו מקסים בראשוניות של הפסטיבל ובפתיחות הקורנת של המקום.
הפי אנד "הפי אנד" מציג את תלאותיה של בחורה צרפתייה שמגיעה לתפוח הגדול כדי להפוך לכוכבת.
את מעונה היא קובעת בגינת ביתו של תסריטאי מבריק, ג'ק גרדנר (ג'סטין ת'ורו) שסובל מזה 5 שנים ממחסום כתיבה. ואל (אודרי טאטו) לא חסה עליו ומתמקמת מתחת לחלונו. כושר ההישרדות שלה מרשים: בימים היא עסוקה בעבודות נקיונות ובאודישנים, בהם היא מציגה עצמה כזא-זא שולץ, במבטא גרמני מגוחך, כיוון שהיא מתביישת במבטא הצרפתי. בלילות היא מתכרבלת בשק שינה, שרה, משוחחת עם אמה, עושה תרגילים בפיתוח מבטא אמריקני ובעיקר מפריעה את מנוחת התסריטאי. לסיפור מצטרפות כמה דמויות קומיות-טרגיות כמו מלצרית לסבית כותבת שירה, אישתו (הנימפומנית והאינטרסנטית) לשעבר של התסריטאי, וזונה שחולמת על קריירת משחק (או שחקנית שעובדת בזנות).
הסרט "הפי אנד" פותח (אולי) עידן חדש בפילמוגרפיה של קולק.
הייאוש נעשה יותר נוח במובן שהקורבן (טאטו המצויינת) אינו חש כקורבן ואינו משתף פעולה עם הניכור. כנראה שכדי לקטוע את הרצף הטרגי וליצור סרט כזה, היה על קולק להמיס את הקרח בצרפתית.
ביום יום המתסכל של ואל וג'ק משחיל קולק מילה או שתיים על התעשייה ההוליוודית צמאת הדם, הכסף והמין. ג'ק יפה הנפש רוצה לכתוב סרטים אנושיים, אולם הסוכנת שלו לוחצת שיכתוב "ארמגדון". ואל מפסידה תפקיד בסרט כיוון שלא מצצה לבמאי. כמובן שאחרי קרבות טריטוריה, ואל וג'ק מתקרבים. והסוף? "הפי אנד".
עייפות אך מרוצות שמנו פעמינו לתחנה המרכזית. קו אחר, נהג אחר, שטר של 50 ש"ח ותגובה נרגזת שלא מבוששת לבוא: "את רוצה ללכת עם משקולת בארנק?" נהם הבולדוג שמאחורי ההגה.
כסף קטן, רבותיי, כסף קטן.
