קראתי בעיון את מאמרך המצויין והמעשיר על הנזק שגורמת הפסיכולוגיה לספרות ומצאתי לעונג ולאתגר להתייחס אליו.
אחת מהאמירות העקריות במאמר היא שקווי אופי פסיכולוגיים מבית מדרשו של פרויד הם קווים מכלילים של אישיות אוניברסלית או של "כל-אדם". הפרדוקס שלא צויין הוא כי אנו נוטים לחשוב שפסיכולוגיה, קלינית לפחות, מתמקדת בחקר אישיותו של הפרט, בהבנתה ובהקלת סבלותיה.
אמירה נוספת היא שהאסכולה הפרוידיאנית הופכת את הפרט ליצור סביל הנכנע לדטרמיניזם פסיכולוגי שנובע מתקופת ילדותו ומסדרת "חוקים" המקבעים את אישיותו בשנות בגרותו, כך שלמעשה אין לאדם חופש בחירה ושיקול דעת בלתי-תלוי.
אמירות אלו חזקות מאד ונכונות, אך הן שמות את כל הגישות הפסיכולוגיות בסל אחד. חסרה בהן הבחנה כי האסכולה הפרוידיאנית אינה יחידה וישנן אסכולות פסיכולוגיות אחרות ששינו לבלי-הכר את הקשר בין פסיכולוגיה לבין הכללות דוגמת פרויד, וכן בין פסיכולוגיה לספרות.
אזכיר רק שתי גישות מנוגדות. האחת גישתו של יונג שמניחה כי ישנם מיתוסים קמאיים המשותפים לכולנו. גישה זו מובילה להכללות רחבות עוד יותר משל פרויד ולכן מאששות את קביעותיך.
גישה שניה מודרנית למדי היא הגישה הנאראטיבית לפיה לכל פרט יש סיפור-נאראטיב ייחודי משלו. הוא מספר הן על אירועים-עלילה והן על רגשות-ראי הנפש. הדרך להגיע אל תוככי-נפשו היא דרך הסיפור, העלילה, המרכיב המנטלי ורגשותיו גם יחד. גישה זו אינה עונה בקנה אחד עם המאמר. היא הולמת גישה ספרותית מאחדת שאחזור אליה בהמשך.
אמירה שלישית, המרכזית, היא כי קיימת הבחנה מובהקת בין ספרות "עלילתית" שיש בה סיפור ועלילה כמו של טולסטוי, לבין ספרות "פסיכולוגית" שיש בה רק הרהורים והתלבטויות ללא עלילה כדוגמת פרוסט או יזהר ב"ימי צקלג". האמנם? המציאות הספרותית, כמו החיים עצמם, כוללת נדבכים רבים בהם עלילה והוויה נפשית מעורבים עד לבלי הפרד.
הקרדו של המאמר הוא חזרה לכתיבה כמו טולסטוי, כמו במאה ה-19. אי-אפשר לכתוב כמוהו כאשר התובנות הפסיכולוגיות, התרבותיות ואפילו הטכנולוגיות, רב-גווניות לאין שיעור. גם טולסטוי, הרשוני לשער, היה כותב היום באופן אחר.
העתיד כה שונה מהעבר שעלינו להציע דרך חדשה שאינה דומה לעבר, דרך שמשלבת את לקחי העבר עם חידושי ההווה. כמו אהבה ישנה שאנו חוזרים אליה נבונים יותר ורעננים יותר עד שהיא הופכת לאהבה חדשה, כך הספרות, אוי לה עם תחזור לעבר, אוי לנו עם נחזור לכתוב כמו - הס פן תעיר - ביאליק.
יש לעיתים קשר חיובי ואפילו סינרגטי בין ספרות לגישה הפסיכולוגית-נאראטיבית (וגישות נוספות). גישה זו היא דגם לספרות אינטגרטיבית. לפעמים הנאראטיב של הפרט אשר כולל עלילה וזרמי-נפש גם יחד, עשוי להתפתח לספרות כאשר המספר, או פסיכולוג, או סופר, משתמשים בסיפור הפרטי כתשתית ליצירת אמנות ספרותית כדוגמת עמוס עוז בספרו האחרון אשר מציע שילוב של עלילה ועומק פסיכולוגי העשוי להוות מודל לכתיבה עדכנית ומשוכללת בהתאם לגישה הנאראטיבית. אך זוהי רק דוגמה.
ספרות "נאראטיבית" כאילו תפורה על הקורא/ת במאה ה-21, המחפש ומוצא עניין דווקא בתערובת בין עלילה לעולם הפנימי. אין הוא מסתפק בעלילה בלבד וקצב החיים המהיר והרב-גווני גורם לא להסתפק בספרות "פסיכולוגית" נטולת סיפור ועלילה. בניגוד להנגדה שבמאמר, בין פסיכולוגיה לספרות "אמיתית", השילוב של עלילה עם נשימת-הנשמה מפתה את הספרות לאמץ גישות פסיכולוגיות כדי לחזק את המתח שנוצר באמצעות עלילה ולעשות אינטגרציה בין מהלך המאורעות לבין הנפש שיוזמת אותם ומגיבה עליהם.
לסיום תודה לך אסף ענברי על מאמרך במוסף ספרות של מעריב הפוקח עיניים ומעורר מחשבה.
