לפני כמה ימים נפטר עזר וייצמן, דמות שלא ירדה מן הכותרות במשך עשרות שנים. לעזר וייצמן מניות-יסוד במדינת ישראל. הרבה ממיזגו טבוע בה, לטוב ולרע. הדור הזה, שצה"ל ובתוכו חיל האויר נראים לו כמובנים מאליהם, יתקשה בוודאי להעריך את גודל המעשה. שרידים מושפלים ורמוסים יצאו ממלחמת העולם, יתומים ושכולים לאחר שהופקרו להשמדה ע"י כל עמי תבל. יש מאין הם הקימו מדינה, שלוש שנים בסך הכל אחרי השואה הגדולה, ומאז לא ראתה המדינה הזאת יום אחד ללא מלחמות ואבידות. ובתוך המלחמות הוקם צבא ובתוכו חיל אויר שהוא אולי הטוב בעולם. את חיל האויר המצויין הזה עיצב עזר וייצמן, ועליו הטביע את חותמו. זה פועלו הגדול, זו תרומתו המהותית לבניינה של המדינה, שההיסטוריה לא תשכח לו.
עזר היטיב להוביל במלחמה, אך נכשל בשלום.
ביחד עם המייסדים האחרים הביא לעולם ייצור חי, חזק ומנצח, אבל לא ידע לאן להוליכו, מה לעשות בו, וכיצד לעצב לו עתיד. חסרו לו הכחות הרוחניים הפנימיים להראות לו את הדרך. ובאין דרך, טבע בביצת שלום-התעתועים עם הערבים ושמט מידיו חלקים מאותה ארץ ישראל שעזר לכבוש. וכפי שאריאל שרון מוכיח בימים אלה, חסר לכל דור המנהיגים הזה הבסיס האידיאולוגי המוצק שבעזרתו היו אמורים לעמוד בלחצים ולשמור על תכלית קיומה של המדינה היהודית והציונית.
דור חדש יצטרך לעמוד במשימה הזאת, והוא לא ישכח לעולם שמישהו לפניו יצר את התנאים - חידש את עצמאות ישראל, החזיר את הכבוד לעם נרדף ומבוזה ואיפשר את הופעתו מחדש, בעוצמה, על במות העולם. במעש הכביר הזה נטל עזר וייצמן חלק נכבד. יהי זכרו ברוך.
את חג החרות הזה חוגג עם ישראל בחשש כבד מפני הצפוי לו - לא להאמין! מידי עצמו. כמו סהרורי, אבל בעינים פקוחות, צועד העם אל התהום, ואין מי שיחזיר אותו אל הכרתו.
בתוך המבוך הגדול הזה יש היום צורך להבהיר היטב שתי נקודות הנוגעות לציבור שנגזר עליו הגירוש הראשון, שאין ספק שאם יוצא חלילה אל הפועל, יבואו אחריו גירושים נוספים, עד הקו הירוק, כולל ירושלים.
בעיתון "ידיעות אחרונות" הופיעה קריקטורה של מצה מתפוררת שכתוב עליה "גוש קטיף". מדוע? מפני שנציגות רשמית של הגוש - לא קבוצות-שוליים פרטיזניות - נושאת ונותנת על גוש ניצנים. וכאן חשוב שלא להתבלבל. האם לגזלן, שמגרש אדם מביתו ונוטל ממנו את מקור פרנסתו צריך לתת במתנה גם את הפיצוי המינימלי? הגרשת וגם ירשת? התקשורת העויינת מנסה לצייר דימוי, כאלו נסיונם של העומדים חלילה לגירוש לחשוב, היכן יימצאו יום לאחר שיזרקו אותם, הוא סימן לכניעה ולקבלת דין, ולא היא. יש לנגזל זכות מלאה להלחם בגזלן בכל האמצעים, ובאותה העת גם לפצות את עצמו על הנזקים שגרם לו בזדון. מתי יכולנו לומר שהמצה מתפוררת? אלו היו הנגזלים מוותרים על המאבק ומסכימים ללכת בשקט - תמורת ה"הטבות" ששרון מבטיח להם.
וזה בדיוק מה ששרון מנסה להשיג, וכאן יש להיזהר מאד, שלא להיכשל.
כי לשרון יש בעיה. הוא פוחד מן התוצאות של גירוש בכפייה ובאלימות וזקוק לפינוי שקט, מרצון - גם לצורך הגירושים הבאים שהוא מתכנן. אלא, שאת הסכמת הקורבנות שלו הוא אינו יכול להשיג מבלי לשחד אותם ב"הטבות" מעבר לפירורים העלובים שחוק פינוי-פיצוי נותן להם ממילא. אולם, ה"הטבות" האלה אינן מוכנות. לכן נזכר לפתע יונתן בשיא שיש "שלושת שבועות". עד אחרי תשעה באב יגיעו אולי הקרוונים החדשים, יוסדר ענין ניצנים.
אם חברינו יתפתו לשלם את התמורה הנדרשת מהם -"פינוי" שקט - בעבור סוכריות-הרעל האלה, זו אכן תהיה מפולת במחנה ארץ ישראל.
שרון, ולא רק קרבנותיו, נתון אכן בצרות עמוקות. מיד, ממש מיד, לאחר הנסיגה הוא יידרש לנסיגה נוספת, גדולה, בגב ההר - אמריקה ואירופה כבר הודיעו על כך במפורש. וגם הטרור יתחדש, ובעוצמה בלתי ידועה עד כה. והעיקר - מפלגת העבודה תפרוש מן הממשלה אם שרון לא יתחייב מייד לבצע את הנסיגה הנוספת שתכלול לפחות את חרמש, מבוא דותן, אבני חפץ ועינב וכל היישובים מסביב לשכם. ופרישת העבודה פירושה בחירות לאחר שלושה חדשים.
הבחירות האלה, אם תמצאנה את המגורשים במחנות פליטים, כשבזכרון הבוחרים - בעיקר בוחרי הליכוד שייקראו לבחור בפריימריז את ראש המפלגה (והממשלה) - עדיין חרוטות התמונות הקשות של סחיבת המתיישבים מבתיהם, ובהם נכים ושכולים, הוצאת המתים מקבריהם, הרס בתי הכנסת והישיבות, דגלי האויב על הבתים, התרווחותו בתשתיות ובחממות של היהודים, קיום הפסוק "רצחת וגם ירשת" - לא יהיה לשרון כל סיכוי להיבחר. זו תהיה ההתנתקות הגרועה מכל: התנתקות מן הכסא!
החלופה השניה גרועה לשרון עוד יותר. כי נסיגה נוספת, עם הזכרונות האלה, תרחיק ממנו עוד יותר את בוחרי הליכוד. שכן, בשנת 2006 תתקיימנה בחירות בכל מקרה. ההבדל יהיה, על כן, של כמה חדשים בלבד. עם הזכרונות הטריים והגירוש הבא באופק, מובטח לשרון שילך הביתה, לחווה.
וכך, נשאר לשרון רק מוצא אחד: למנוע את התנגדות המגורשים, את זרימת עשרות האלפים אל השטח, את חסימת הכבישים, את הסרבנות בצה"ל, את מחזות הגירוש-בכפייה - על-ידי השגת הסכמת המגורשים, למנוע ממעשה הפשע להיראות כאינוס על-ידי השגת הסכמתה של הנאנסת.
שרון מניח, שהליכתם של מגורשי הרצועה והשומרון בשקט ומתוך הסכמה עשוייה לשבור את רוחה של ההתנגדות כולה, עד כדי כך שגירושם של 80,000 יעבור אפילו יותר חלק מגירושים של ה-8,000, מה גם שמכונת הגירוש כבר תהיה משומנת ומתורגלת היטב.
ומכיוון ששרון הבין לפתע, שגורלו הפוליטי בידי קורבנותיו, הוא פתח במיתקפת חיוכים וחיבוקים. הוא, שבמשך חדשים רבים עסק ברצח אופיים של המתנחלים ובהשחרת פניהם, לפתע מפאר ומרומם אותם כחלוצי הדור. פתאום יש לו זמן לראיונות לכל כלי התקשורת, אפילו למקור ראשון העניק ראיון נדיב, מלא חום וחביבות.
הוא טוען שהוא דואג "ליום המחר". ברוחב לב הוא מודה שגם לאחר מה שהוא קורא "הינתקות" תהיינה בעיות קשות ויהיה צורך ב"אחדות העם", כלומר - אחדות המגרשים עם המגורשים, העושקים עם העשוקים, מחלקי א"י עם הנאמנים לה.
בל ניתן להטעות אותנו. שרון, כשהוא דואג "ליום שאחרי", מתכוון ליומו שלו, לעתידו הפוליטי. מפני שאת שלטונו ב"יום שאחרי" יכולים להעניק לו אך ורק - קורבנותיו.
בידי העקורים, המרומים והמגורשים לקבוע:
אלף, האם יהיה שרון ראש ממשלה עוד 5 שנים.
בית, האם יגורשו 150,000 יהודים נוספים, מכל גב ההר.
ועל כן, כיפה כחולה-לבנה, היזהרי מפיתויים. מתחת לתחפושת הסבתא הטובה מתחבא לפעמים הזאב בעצמו.
