היום יום שישי, מחר יום שבת. במוצאיה, עם תום ה"פסח שמח וכשר", ייאכלו מופלטות. אנשים רבים, פיהם ייזל דבש וסירופ, שידם אינה משגת לממן את תענוגות החך המשמינים, יסעדו וירבחו - על חשבון הבית - בסלוניהם של מארחים לבביים. לערב אחת תהיה הארץ, אכן, זבת חלב ודבש. מי ביקש תה? כמה סוכר?
הזלילה תסיט לערב אחד את המבט מהצלחות הריקות, מהמקררים החצי-ריקים.
למחרת ייתמר עשן המנגלים. בחורשות, בחניונים, באתרי הפיקניקים ינופפו על-האש. מדינת ישראל תהיה ליום אחד יונייטד סטייק.
מה תעשה ויקי כנפו? תפתח שולחן? תארח? תתארח? היכן תהיה האישה צרובת השמש הזו, שאין לה עוד דבר לפשוט מעליה - לאחר שפשטה את בגדיה (וממילא גם את כבודה)? האם תשוב להיות "מלכה ליום אחד" - אורחת קרואה, מכובדת, לרגע?
היכן בילתה את ליל הסדר? האם הזמינה? האם הוזמנה? מה נותר ממאבקה המתוקשר? בשורה התחתונה, העיקרית, הנותנת: האם הושג הישג כל שהוא? האם נותר איזה דבר?
האם היא נחושה וערוכה להמשך המאבק, אם וכאשר יתברר - כבר מתברר! - שהוא לא השיג את מבוקשן של הנאבקות ולא מיצה את עצמו?
איזו תועלת עשויה לצמוח ממאבק נואש אבל עדיין שקט, לא אלים גם כאשר הוא מלא זעם, על תנאי מחיה מכובדים, הוגנים, כאשר מדי יום נחשפת פרשייה עוכרת שלווה, טורדת מנוחה, מטלטלת, "מזעזעת" נוספת - האחרונה, לפי שעה, ה"מצמררת", היא דרדורן לזנות של שתי אחיות קטינות בשוק העירוני בבאר שבע?
חשבתי בחג הזה על חייה של ויקי כנפו. מה היא חשה כאשר קראה בהגדה על יציאה משעבוד לגאולה - האם גיחכה? האם מחתה דמעה? האם טעמה מרור? האם קינחה בעוגיית בוטנים?
מוצאי חג שמח, ויקי. שיהיו לך ימי החול טובים ושקטים, שלא תדעי עוד עוני ומחסור. מה נשתנה? כלום, אבל את יודעת מה - שלא ישתנה. רק שלא יהיה גרוע יותר. לפני הפסח סוכני-שיווק של מצוקתך פשטו ממך את בגדייך, כדי להציג את העוני במערומיו, רק שאחרי הפסח הם לא יפשיטו ממך - אלוהים ישמור - את העור.
