הפחד הוא המפתח - הרצל שגה. הרצל האמין שכאשר יקימו היהודים את הביטוי הריבוני לשאיפותיהם הלאומיות תתפוגג האנטישמיות מאליה. הוא האמין שתמונות כמו השפלתו של הקצין המצטיין דרייפוס קבל עם ועולם רק בשל היותו יהודי יהיו לנחלת העבר כאשר יטלו היהודים את גורלם הלאומי בידיהם ויתבעו את כבודם מאומות העולם.
הרצל שגה בגדול. האנטישמיות לא השתנתה, רק שמה השתנה. עתה היא נקראת אנטי-ציונות, ובכינויה החדש היא זוכה לעזרה ותגבור מן האנטישמים הותיקים, האנטישמים האיסלמים, ומיהודים אנטישמים המתעטפים באיצטלא של אוניברסליזם ופוסט-ציונות
שני מאמרים בכתב העת 'תכלת' מביאים לדיון את הפחד היהודי שבתפוצות. המאמר האחד עוסק בפחד השורר בארה"ב, העלאת הפחדים הקמאיים של העם היהודי שבתפוצות משינוי ביחס של הסביבה מחיבוק לדחייה. במאמר השני, עוסק בפחד השורר בצרפת, פחד אמיתי, קיומי, יום-יומי, שמשמעויותיו מיידיות או לטווח הקצר.
בספרו החדש, 'המזימה נגד אמריקה' מעלה פיליפ רות, הזכור מ'תלונתו של פורטנוי' את הפחד הקמאי של 'מה היה לו'. מה היה לו עלה צ'ארלס לינדברג, גיבור אמריקני, בעל נטיות נאציות ומתבדלות, לנשיאות בבחירות של שנת 1940, במקומו של פרנקלין דליינו רוזבלט.
רוזבלט הדמוקרטי היה חביבם של היהודים וזכה לתמיכה גורפת מן הקהילה היהודית. בספרו אשר נחטף מן המדפים בארה"ב, כנראה בידי יהודים, (יהודים מהווים 20% מקוני הספרים בהוצאה ראשונה!) מתאר פיליפ רות תמונת ראי של השתלטות הנאצים על גרמניה, אבל זו נעשית באמריקה בידי עושי דברו של נשיא בדלני, אנטישמים, נאצים אמריקנים, עם דגשים אמריקניים.
משפחתו של המחבר, אשר גרה באמריקה מזה שלושה דורות איננה רואה בשום מקום אחר, ולבטח לא בפלשתינה, חלופה לאמריקה מכורתם. ובשל-כך הם נכנעים והולכים למשטר אימים נאצי לכל דבר אשר הולך ומהדק את אחיזתו על אמריקה, ומוציא את היהודים מן הכלל אל השוליים הדחויים והמסומנים.
לא חסרים בסיפור התנגשויות בתוך המשפחה על רקע הנאמנות לאמריקה ההולכת ומרחיקה מעליה את היהודים, יהודים אנטישמים המשתתפים בחינוך מחדש הנכפה על ילדים ונוער יהודי וכיוצא באלו הדים מאיימים מן העבר הנאצי. הסיפור הבדוי מחוזק בציטוטים אנטישמיים ונאציים של אנשים ידועי שם, כמו לינדברג עצמו והנרי פורד, משנות השלושים של המאה העשרים.
מה מניע סופר יהודי אמריקני מהולל היושב בטח בארצו מולדתו לשכתב את ההיסטוריה בצורה כה משכנעת ומדוקדקת? מדוע מוכנים הכל לקרוא את הדברים הללו שאינם אפילו קרובים למציאות, שכן לינדברג לא הגיע למועמדות בועידה הרפובליקנית, לא כל שכן למרוץ לנשיאות? הפחד הוא המפתח.
למרות הכל, למרות שאין דבר יותר אמריקני מליווייס, דבר יותר אמריקני מ-NBA בהנהלת דייויד שטרן, יותר אמריקני מדרימוורקס של ספילברג קצנברג וגפן, או מטרו-גולדווין מאייר, או היולט-פקרד, או היושב-ראש הנצחי של ה-FED גרינשפאן, הרי שבכל זאת גם ביהדות האמריקנית הגאיונה והבוטחת לכאורה קיים הגרעין הקמאי של הפחד, של גרוש ספרד, של הקריסטאל נאכט. הסיפור כולו מתקפל במשפט הראשון, שבו המפתח להבנת הדברים הוא הפחד.
הפחד היהודי מתמצה בשם ג'ונתן פולארד. אם את האזרח האמריקני פולארד אשר לא פגע בשום פנים ואופן בביטחונה של ארה"ב, אשר צפה מקרוב באנטישמיות הפושה במסדרונות משרד ההגנה, אפשר לתחוב לצינוק ולכלא למשך שלושים שנה בעיקר בשל היותו יהודי, הרי שהקיום היהודי, 2% מן הענק האמריקני, הוא למרות הכל עלה נידף, והביטחון באמריקה משענת קנה רצוץ.
ולכן שונאים היהודים את פולארד, ואביו, פרופ' באוניברסיטה קתולית, מכנה אותו בתיעוב טיפש מטופש. האחרים כותבים ספרי אימה, וצופים בזוועה בציד המכשפות הנערך על היהודים ואייפאק בכל זרועות השלטון של ג'ורג' בוש.
עוד אחרים מנהלים מדיניות חוץ מתחנפת לאויבי היהודים וישראל רק כדי שלא יואשמו באהבת ישראל. לכן נזהרים סנטורים יהודים מיציאה חוצץ נגד המשטר המתאכזר ליהודי באשר הוא יהודי באמתלא מצוצה מן האצבע. לכן גם ראש ממשלת ישראל איננו מוכן להניח את שמו של השבוי על השולחן הנשיאותי אשר בקראופורד טקסס. ג'ונתן פולארד הוא הסיוט של היהדות האמריקנית, ומי יודע אם אין אלו מנהיגי הקהילה היהודית הדורשים מראש ממשלת ישראל להניח לפרשה לגווע, תרתי משמע.
כותב המאמר ב'תכלת', יהודי אמריקני, פרופ' באוניברסיטת קולומביה, מתעלם לחלוטין ממופע האימים של פולארד, וכדי להצדיק את העיתוי של הוצאת הספר הוא ממציא את הצורך היהודי להיות קורבן. הוא מיתמם שהקהילה היהודית חזקה דיה כדי לשאת את ההסתוללות של הפלשתינים ותומכיהם בכל קמפוס שבו מופיע יהודי המחרף נפשו להגן על זכות היהודים לחיות בארצם. כדרכם בקודש של יהודים, הוא מתכחש לאמת ומקווה שקריסטאל נכט, והסעודה האחרונה במלון פארק, היא נחלתם של יהודים אחרים, שלא ידעו לבחור במקום ובזמן הנכונים להיות אצל הגויים הנכונים.
גם פיליפ רות בדמיונו הפרוע ביותר איננו מסוגל להמשיך את המחשבה עד לסופה ולדמיין את טרבלינקה בארה"ב. לעומתו, יהודי צרפת, הקהילה השלישית בגודלה בעולם אחרי ישראל וארה"ב, כבר חשים כי זמנם תם. המהפכה הצרפתית אשר יצרה להם מקום תחת השמש כצרפתים בני דת משה, הולכת ונמוגה, ובמקומה חידוש של האנטישמיות הקלסית עם תבלין מרושע של הצונאמי המוסלמי, קנאי אנטישמי, הפולש לצרפת בגלים עכורים ומשמיד כל סובלנות בדרכו.
לרגע, מסביב לאירוע המהמם של ניצחון ישראל במלחמת קיץ תשכ"ז, יצאו יהודי צרפת מקונכיית ההסתגרות והפגינו בהמוניהם נגד גישתה המנוכרת של ממשלת צרפת בעבור בצע כסף, בעבור שחזור ההשמד, נגד הגיבור שסרח, דה גול. אלה היו הימים שהיו.
היום יהודי צרפת מסתתרים ומתחמקים, מוסדותיהם חוורינים ונטולי כח, ובמוחם לא מנסרת השאלה האם יצטרכו לעזוב, אלא מתי יוכרחו לעזוב, מפחד האיסלאם ומפחד ההתנכרות הצרפתית. היהודים מצויים בצרפת מזה אלפיים שנה, הם הגיעו ביחד עם יוליוס קיסר, הצרפתים של היום הגיעו לצרפת חמש מאות שנה אחרי היהודים, אבל כל זאת עורבא פרח, מים מתחת לגשר, הפחד הוא המפתח להמשך, ויותר נכון לסיומו של הפרק היהודי בצרפת. שדרות ניצה בנתניה יכולים כבר עתה להתגדר בשם שדרות ניס.
ישנם אנטישמים יהודים ישראלים לא מעט אשר גם את הקיום היהודי בארץ הקודש שמים תחת הכותר של פחד וארעיות. אלא שבניגוד לצרפת ואנגליה וקנדה ואפילו ארה"ב, כאן הדבר בידינו. כאן הרצל צדק, ובידינו הכוח לפתוח את הלב והשערים לאחינו הפוחדים ולומר, כאן הפחד מאיתנו והלאה, כאן אנו ריבונים, ורק אנו נחליט, באורח חד צדדי אם צריך, מה גורלם של האנטישמים, ולאיזה ארץ גזרה ישולחו. ובאשר לג'ונתן פולארד, יום יבוא והוא ישחרר את היהודים מן הפחד ויאמר, אל תפחדו, ביתכם תמיד מוכן לתת לכם מקלט.