ביום שלישי השבוע, נאלצתי לנסוע ברכבת לתל אביב, ולתדהמתי נגלה לעיניי מחזה נדיר, שהופך מיום-ליום למחזה יותר ויותר רגיל ואופנתי.
בתחילה, עוד תהיתי שמא נתקעתי בקרון עמוס ילדים בדרכם לטיול שנתי. אבל לא, חצאיות המיני הדקיקות בצבע ורוד הוכיחו לי דבר-מה אחר.
אבל כאמור, זהו לא מחזה נדיר כל-כך. הרבה סדרות, אתם יודעים, משתלטות על הנוער של ימינו ומכתימות אותו. בעיקר מארגנטינה, הארץ הכל-כך ענייה - מדינת עולם שלישי. אז למי שלא יודע, השבוע, אחת מהסדרות הפרימיטיביות הללו הגיעו לתל אביב - פלוריסיינטה שמה.
כמובן, שהדבר העלה לפתע את כמות האנשים בקרונות למספרי שיא שלא נראו עוד קודם. בנות במיטב מחלצותיהן יצאו יחד עם אמהותיהן בדרכם לתל אביב. למען האמת, אני ציפיתי מהאמהות יחס קצת אחר. מסתבר שטעיתי.
אני לא צריך להזכיר את המורדים. איזה רעש היה כאן במדינה. אינכם זוכרים? עוד סדרה ארגנטינאית פרימיטיבית, שמשדלת לזנות. לטענת משרד החינוך, לפחות.
גם אז אני הייתי בצד משרד החינוך. והשאלה שעמדה על הפרק לא היתה עניין השידול לזנות, אלא האינפנטיליות והפרימיטיביות שמשודרת. אז, לפחות, הסדרה לא נגעה רק בבנות הדור החדש, שכלפיו הרוב כבר הרימו ידיים נואשות. אז, הסדרה נגעה גם בבני-הנוער של הדור שלי. כמה צרחות, כמה התרגשות. זה עדיין לא עזב אותי. אני עדיין רואה את זה בסיוטים הכי נוראיים שלי.
אז ובכן, התת-רמה שמשודרת מסדרות אלו אולי מתאימה לארגנטינה, מקום מוצאן. מדינה ענייה, מדינת עולם שלישי, למה כבר אפשר לצפות? הרי גם הרמה של התושבים שם היא בהתאם. הבעיה נוצרת כששני הדברים מתחככים עם האוכלוסייה האירופאית המפותחת. בפעם האחרונה שבדקתי, אמנם לא השתייכנו לאירופה, אבל מבחינת הפיתוח, היינו רחוקים מלהגיע לרמה של מדינת עולם שלישי. אבל הבעיה האמיתית בתת-הרמה הזו, היא העובדה שהיא ממכרת - ממש כמו סם - ומדביקה ומכתימה את מיטב הנוער של ימינו.
החיכוך הזה בין שני הדברים הללו, הוא שעושה את העבודה נאמנה.
ומכאן לא רחוק עניין הלבוש. הרי הכל משודר, הכל מתחת לעינינו. ואח"כ אנחנו עוד תופסים את עצמנו בראש ושואלים איך זה שהגענו למצב שבו בנות מסתובבות ברחוב, בלבוש שפשוט צועק: "תפתח אותי כבר!". וזה לא נעצר בלבוש הזעקני משהו. זה גם נמשך לעניין הדיבור. דיבור לא מכובד, אין תרבות דיון בכלל. הרי שם הכל מתחיל. שם הכל נמצא.
ומה לגבי תחומי ההתעניינות? טלוויזיה, אוכל ולישון. מה עם עבודת הכפיים שאליה חונכנו אנו? מה עם פיתוח החברה? כל אחד ואחת מסתגרים בבועה הורודה שלהם, צופים בסדרה שלהם ומשתדלים להחזיק מעמד בעקבות צו האופנה. התקשורת המקסימלית שנוצרת בין הנוער לבין עצמו היא הניסיון הנואש להתעדכן בצו האופנה.
תחומי ההתעניינות שהורגלנו אנו אליהם, נופלים לגמרי. אין התעניינות, פוליטיקה נחשבת למיץ עגבניות מקולקל ואין דבר יותר חשוב מלשרוע ולהתנוון מול הטלוויזיה בין שתיים לארבע.
אני מבין שכל הדברים הללו כבר נאמרו. זה ברור. הבעיה שלא נעשה דבר כדי לשנות את פני הדברים. "יהיה בסדר", הוא משפט שהחברה הישראלית יודעת להגותו אולי יותר טוב מכל חברה אחרת.
ומה שעוד יותר עצוב הוא שאכן קיים פוטנציאל. הפוטנציאל נמצא שם תמיד, אצל כולם. החכמה היא לדעת לנצל את הפוטנציאל הזה כמה שיותר מהר ולגלות אותו.
בגלל שהחברה הישראלית הרימה ידיים כבר מזמן, מסתובבות לנו ברחובות נערות פרוצות, והדבר היחידי שאנחנו יודעים לעשות הוא להפנות אצבע מאשימה כלפי האחר. בייחוד כשאנו קוראים על בנות שעבדו בזנות, והביאו לאימן את הכסף שהרוויחו. את אמן נדע להאשים טוב מאוד, רק את עצמנו לעולם לא נצליח להאשים. להפיל את האשמה על אדם אחר, היא בו-זמנית חטא אך גם הדבר הקל ביותר לעשות. החכמה האמיתית, היא לדעת לשים את האצבע על המקומות הכואבים שלנו, להכיר בהם, ולעשות כל שביכולתנו בתור חברה דמוקרטית כדי לשנות את פני הדברים. מי יודע? אולי כך נקבל בנות חכמות, אינטיליגנטיות, אנושיות ולא צבועות במקום הפריצות שיש לנו עכשיו.
אני בטוח שרבים יאמרו שהדברים ישתנו, זו רק הערצה זמנית. ואתם יודעים מה? אני מסכים. הבעיה היא שהאינפנטיליות המושרשת דרך סדרות כמו "פלוריסיינטה" ותת-הרמה שהן מעבירות פוגעות בפוטנציאל הטבעי של הדור הצעיר, ומונעות ממנו להתפתח בכיוון הנכון. אבל למה שלמישהו יהיה אכפת בכלל? הרי מאז ומתמיד הכל היה עניין של כסף. לאנשים לא אכפת, כי הם יודעים שעל גבי אותו הנוער הפגום, נאמר, הם ירוויחו יפה מאוד.
אותה תת-רמה אולי לא תשאר כשהנוער הזה יגדל, אבל הפגמים שמושרשים בו כבר עכשיו, יהיו גם בעתיד. מה הם יעשו? רק יפגעו בו. אני? למען האמת, לא אכפת לי. אני יודע שאני אחר, שחבריי אחרים, שהדור שלי הוא "עשר", כמו שנהוג לומר. אני בסה"כ דואג שה"עשר" הזה יישאר שם גם בעתיד, ולא ייהרס על-ידי סדרות ממדינות עולם שלישי. מקווה שגם אתם...
והדבר המגוחך ביותר, נאמר, בכל המצב הביזארי הזה, הוא העניין שגם האמהות מצטרפות להערצה. נוסעות עם ביתן עד תל-אביב, ואינני בטוח שזה רק משום שהן דואגות לביטחונן. כאמור, ציפיתי מהן ליותר. אבל למה, באמת, אפשר לצפות מאמהות שנותנות לבנותיהן להיחשף כך? תרתי-משמע.