איתן הבר ב"ידיעות אחרונות" נותן לראשונה ביטוי פומבי לחשש המקנן בלב מאז החלה יציאת הצבא הסורי מן הלבנון: האין זו רק שאלה של זמן, עד שנידרש אנחנו לשלם את המחיר? והמחיר הוא כמובן הגולן.
די שסוריה תסגור את משרדי ארגוני הטרור ותחדל לסייע לחיזבללה - ולו כלפי חוץ בלבד (כמו שאבו מאזן עושה כעת הצגה של "איסוף נשק" והצגה של "בחירות דמוקרטיות"), ובוש יוכל לרשום עוד נצחון ל"מזרח התיכון החדש" שלו, ותורנו - תור הגולן - יגיע. שהרי זה הכלל: תמיד - היהודים משלמים: היהודי הבודד או היהודי הקיבוצי, הקהילתי, כולל הקהילה הגדולה שעדיין קוראים לה "מדינה".
כותב איתן הבר: ג'ורג' דבליו מחפש רגע של קורת רוח, ויהודה וולמן ויהודה הראל ברמת הגולן עלולים או עשויים לשלם את המחיר".
נקדים ונאמר,שהבר טועה. לא וולמן והראל ישלמו, כ'א כל עם ישראל, והבר בתוכו. אך זה פרט קטן. לעיצומו של דבר, הבר צודק. ניתן עוד להוסיף, שבעוד אשר ביש'ע לא היה ריבון קודם "להחזיר" לו את האדמה, כי מעולם לא היתה יישות לאומית פלשתינית - הגולן היה לכל הדעות שטח סורי ריבוני עד 1967, ותביעתנו עליו תלוייה על חוט אחד בלבד, על הטענה שאובדן שטחים במלחמה הוא תוצאה שיגרתית של תבוסה. כך איבדה גרמניה את שטחה, וכך לקחה אמריקה ממכסיקו מדינות כקליפורניה, ניו-מכסיקו, טכסס, אריזונה, ועוד.
מכל מקום, מבחינת המשפט הבינלאומי המצב ביש'ע טוב בהרבה מאשר בגולן ובכ'ז, ראו לאן היגענו!.
נשאלת השאלה, מה צריכים וולמן והראל ויתר תושבי הגולן כשליחי עם ישראל לעשות, מה הם יכולים לעשות, כדי להציל את הגולן?
התשובה היא, שההצלה אפשרית רק דרך היישובים. על שרון שיעמוד בלחץ - אי אפשר לסמוך, להיפך, אפשר לסמוך עליו שימסור את הגולן בחינם בהזדמנות הראשונה, כפי שעשה לגוש קטיף. וממשלת הסמרטוטים שלו תאמר "הן", ונתניהו אולי ידרוש, ויקבל, נסיגה בשלבים, וסילבן שלום ימלמל משהו. זהו. וחוק פינוי-פיצוי הרי כבר קיים, ויצטרכו לשנות בו רק כמה שמות, וגם יימצאו גנרלים שלמען הקידום שלהם יסבירו, למה הוויתור על גולן טוב לביטחון ישראל, ואלו הרוב ישתקו את שתיקת הכבשים, או שתיקת הקרנפים, כרצונכם.
בשעה ההיא, תישאר לנאמני הגולן רק משענת אחת, והיא העיקרון שאין מפנים, אין מפרקים, אין הורסים יישוב, ואין הופכים אנשים לפליטים, אפילו הם יהודים, ואפילו הממשלה שלהם היא יהודית.
אם יצליח "מחנה השלום" עם שרון בראשו להעביר בכנסת (ואפילו במישאל עם) וויתור של המדינה על ריבונותה בגולן, מתנחלי הגולן לא יוכלו למנוע זאת, אך יש להם סיכוי סביר למנוע את גירושם ואת הריסת בתיהם, אם יהיו נכונים להלחם על כך באמת ובתמים.
הקיפוד אינו יכול לתקן את העולם, אבל הוא דואג לכך שלא כדאי לנגוע בו. הבסיס למאבק כזה הוא העיקרון הדמוקרטי שלגבי זכויות יסוד שום חוק, בכל רוב שהוא, אינו תופס, וגם לא החלטה קולקטיבית שתתקבל במשאל-עם סדומי. שכן, יש להניח שבסדום ההחלטות התקבלו אכן ברוב דמוקרטי, ואפילו פה אחד, ובכ'ז העיר נדונה לכלייה. להיפך: עשרה סרבנים אומרי לאו, עשרה שהיו שוללים את דמוקרטיית-הפשע הסדומית, היו עשויים להציל אותה. אבל לא היו.
אם שרון לא יוכל להעביר את השטח לסוריה מבלי להשאיר את היישובים במקומם ולהבטיח את החיים וזכויות-היסוד של התושבים היהודים, ואם לאו יתעכב או יתבטל התהליך המדיני, יש לגולן תקווה. אך זאת בתנאי שחומת אי-האפשרות לעקור יהודים תהיה גבוהה ובלתי-עבירה כאלו היה מדובר בעקירת ערבים, ובמלים אחרות - גם עקירת יהודים תהיה אופציה בלתי קיימת לחלוטין.
אולם איך יכולים וולמן והראל, שהבר הראה להם את הכתובת הכתובה על הקיר,להפוך עקירת יהודים לטבו, לדבר שממשלות ישראל וגם גורמי חוץ לא יעלו כלל על הדעת? התשובה היא - רק במאבק ממשי בשטח, ממשי - קרי: לא הפגנות, צעדות ו"שרשראות אנושיות", כ'א מרי אזרחי ואי ציות על צורותיהם השונות ( לבד מאלימות).
ניצחון במערכה כזאת פירושו לשכנע את כל הנוגעים בדבר שפשע הטרנספר יגבה מהם מחיר בלתי נסבל מבחינה פוליטית, כלומר - יסכן את שלטונם. יש לדייק כאן: המטרה אינה להוכיח שהמעשה הזה אינו צודק, אינו אנושי, אינו ציוני - בסימפוזיון הזה כבר נכשלנו 38 שנים! - כי אם שהוא בלתי אפשרי, שהשלטון, פשוט, אינו יכול. ומדוע? ננסח זאת במלים של עמוס עוז, כאשר בא להגן על זכויות הערבים: "כי אנחנו לא ניתן!"
זאת ועוד: מלחמתם של מתנחלי הגולן איננה באיזה עתיד רחוק, כי אם עכשיו, והחזית שלהם היום אינה בגולן, כ'א בצפון השומרון ובגוש קטיף. מפני ששם יוכרע עקרונית, האם ניתן להעתיק לארץ ישראל ולמדינת ישראל את הכלל הגלותי שהיהודי הוא נודד, "השטעטל" שלו ארעי וקניינו ניתן לביטול בכל עת. שם יוכרע גם, האם יש די כחות נפש בעם לקבוע להרס הזה של הרעיון הציוני והעקרונות הדמוקרטיים גם יחד, את המחיר הפוליטי שימחק את הפשע הזה אחת ולתמיד מן המילון הפוליטי הישראלי. וגם ההיפך נכון.
אם ייקבע, חלילה, במאבק הנוכחי תקדים שלילי והבולדוזר ינצח, גם הגולן העברי עלול לשלם על כך בחייו. הנה, יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, מספר מה אמר לו שר החוץ של האיחוד האירופי: "לא נרפה מן הלחץ עליכם בכל הנסיבות. ההינתקות הזאת היא רק מיקדמה לנסיגתכם המוחלטת מכל יש"ע. אחרי ההינתקות נתבע שתמשיכו לסגת וההינתקות מעזה תסתור כל טענה שלכם שזה קשה מדי".
זאת אומרת, שיש משקל למידת הקושי לבצע גירושים ועקירות. אולם מידת הקושי נקבעת לא ע'י שרון, כ'א על-ידינו - הציבור, העם. מידה זאת תימדד הקיץ בשא-נור ובכפר דרום, ושם ממילא יוכרע גם גורלן של קצרין, רמת מגשימים ומרום גולן. מנהיג אחראי בגולן היה מוליך הקייץ אלפים ממתנחלי הגולן לעצור בגופם את הגירוש ביש'ע... כדי להציל את הגולן!
על-פי דיווח עיתונאי צפוייה בימים אלה מה שמתואר "פגישה מכרעת" - בין נציגי גוש קטיף לבין הצוות המקצועי של משרד ראש הממשלה בראשות המנכ"ל. הנושא הוא מה שנקרא "תוכנית דרכסלר", הקמת 3-4 יישובים חקלאיים באזור ניצנים, והיישוב ניצן יקלוט את מגורשי נווה דקלים. לצורך זה חותמת הממשלה בחפזון רב על עיסקה לרכישת 300 דונם, ב-31.5 מליון שקל.
כבר אמרנו כאן שזה מובן מאליו, שאם יצליחו חלילה העוקרים לעקור והגזלנים לגזול - הם יצטרכו לפצות את הקורבנות, ואין הגיון או הצדקה שהקורבנות יתנו למבצעי הפוגרום פרס נוסף, בצורת וויתור על הפיצוי, שבכל מקרה הוא עלוב. זכורים היטב גם דבריו של צבי הנדל, בעצמו בעל משק בגני טל, שהמשא ומתן הוא בחזקת ביטוח למקרה שעלול לקרות, לאחר שנעשה הכל - שלא יקרה. אדם, העושה ביטוח חיים, שהוא בעצם ביטוח למקרה מוות, האם הוא רוצה למות? להיפך, הוא יעשה הכל - שלא למות, כך אמר.
ואכן, אם על דעת כך נציגי הגוש נושאים ונותנים, ניחא. כלומר, חייב להיות מובן - להם ולנציגי העוקרים והמגרשים - שתמורת גוש ניצנים לא קונים שקט, הסכמה והשלמה עם הגירוש, שהצ'ופר הזה אינו יותר מאשר הקטנת הגזל במידת מה ובשום אופן אינו מהווה שוחד שקונים תמורתו את וויתורם של המגורשים על מאבק-עד-הסוף. אסור ש"ביטוח החיים" יהיה על חשבון החיים בעצמם, והוא גופו יקרב את המוות. אסור שמי הביוב של הפצויים יתערבבו במים החיים של המאבק. אם זה יקרה , חלילה, ביי ביי יש"ע, ביי ביי ירושלים, וגם - ביי ביי הגולן.
איננו חושדים, חלילה, באחינו גבורי החייל ביישובי השומרון וחבל עזה - וכוונתנו לאלה שעד עתה החזיקו מעמד מול בשיא ומנגנונו בצורה מעוררת כבוד והערצה. ובכל זאת, מול מכבש האיומים והפיתויים של שרון, ולאחרונה בעיקר מול מיתקפת החיבוקים שלו - אין זה מיותר ללבן את הסוגייה הזאת עד תום.
ומילה אחרונה אלינו, בכל רחבי הארץ, האמורים לבוא לעזרת המגורשים מבחוץ. יש להתארגן מעכשיו בקבוצות, קטנות או גדולות - לא חשוב - כדי להגיע אל שטחי הגירוש או לקירבתם, כל קבוצה בכחות עצמה ובשיטות שתחליט עליהן ב"ראש גדול", לבדה.
אל תסמכו על אוטובוסים שגוף מרכזי ימציא לכם, מפני שלא תגיעו רחוק, המשטרה והשב'כ יחכו לכם בתחנת האיסוף. אולם הם אינם מסוגלים להשתלט על מאות קבוצות שתצאנה ממאות מקומות במאות דרכים. בשטח, או סמוך לו, תפגושנה הקבוצות אלה את אלה ותתאחדנה. ומי שייחסם בדרך - יחסום הוא אותה, ולבסוף ייעצר במחנה מעצר וזו תהיה תרומתו הכי גדולה למאבק.
אם תהליך כזה יקיף עשרות אלפים, יוכל יו"ר הכנסת שלנו להשיב לשר החוץ של האיחוד האירופי: "אתה רואה כמה זה קשה? זה לא רק קשה, זה בלתי אפשרי, כל כך בלתי אפשרי כמו גירוש אזרחים שלך, על ידך, מתוך ארצך שלך!".
