מקיץ לו אדם משנתו בוקר (אולי ערב) אחד, ומגלה פרטים חמורים אודות עצמו. בהקיצו הוא מגלה, שבעת שהוא היה שקוע בשינה עמוקה, התפרסמה בעיתון הנפוץ במדינה ידיעה, שלפיה בעת שהוא נהג ברכבו, ללא רישיון נהיגה, כפי שעשה, במשך 12 השנים האחרונות, הוא גרם לתאונת דרכים קטלנית, שבה נהרגה זוגתו, ושלמעשה הוא האחראי למותה הטראגי. המקיץ משפשף את עיניו, כדרכם של מקיצים טריים, אלא שזו הפעם הוא עושה כן בתדהמה. שהרי הוא יודע שבעת קרות התאונה הקטלנית, הוא בכלל נמנם לו במושב האחורי של הרכב.
זוהי, בקצירת האומר, השתלשלות הדברים, שעמדה בבסיס התביעה, שהגיש אלי כרמי נגד "ידיעות אחרונות", נגד משה ורדי, העורך הראשי ונגד כתב שטח של העיתון, ג'ו קוט. ביום 6.1.01, סמוך לחצות, אירעה תאונת דרכים בכביש הערבה. בתאונה זו נפצע כרמי באורח קשה, ואילו חברתו לחיים, טל פרננדס ז"ל, קיפחה בה את חייה. מייד עם קרות התאונה איבד כרמי את הכרתו, חולץ באמצעות אמבולנס לבית-החולים באילת, ומשם הוטס במסוק, מפאת מצבו הקשה, לבית-החולים "סורוקה" בבאר-שבע. ביום 8.1.01 התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה, שכותרתה "נהג 12 שנה ללא רישיון - וגרם לתאונה שבה נהרגה חברתו". בגוף הכתבה צוינו שמותיהם של אלי כרמי ושל חברתו המנוחה, ונכתב בה כאילו כרמי, שנהג במשך 12 שנים ללא רישיון נהיגה, גרם לתאונת הדרכים, שבה נהרגה חברתו, ושהוא נפצע באורח אנוש.
לאחר שכרמי התעורר ממצב חוסר ההכרה, שבו הוא היה שרוי כאמור, ולאחר שמצבו השתפר, הוא פנה ל"ידיעות אחרונות" ודרש שהאחרון יתקן את הפרסום השגוי. הטעם הפשוט לכך היה נעוץ בכך, שבפועל לא כרמי נהג ברכב, אלא חברתו המנוחה. עוד טען כרמי, שאין זה נכון שהוא נהג ללא רישיון נהיגה במשך 12 שנים, והוא ביקש לתקן גם פרט זה בפרסום. הוא סיפר שהפרסום גרם לו לנזק חמור, במיוחד לאור זאת שעל סמכו שונאים אותו עתה הוריה של חברתו המנוחה, ומאשימים אותו בגרימת מותה של בתם. לדבריו, גם חבריו ומכריו, שקראו את הידיעה חשדו בו והתקשו להאמין לו שלא הוא נהג במכונית וגרם לתאונה. רק כעבור כ-7 חודשים התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה מתקנת, אך זאת בעמוד פנימי של העיתון, ובגודל קטן מזה של הכתבה המקורית.
לפיכך, הגיש כרמי לבית-משפט השלום בירושלים תביעת לשון הרע נגד העיתון.
בפסק-דינה, אשר בו חויבו העיתון, העורך הראשי וכתב השטח לשלם לכרמי פיצויים בשיעור 80,000 שקל, בתוספת 10,000 שקל הוצאות משפט, דחתה השופטת אילתה זיסקינד, אחת לאחת, את טענות ההגנה של הנתבעים.
תחילה, היא דחתה את טענת העיתון, שלפיה בדברים שפורסמו בכתבה לא היה משום לשון הרע אודות התובע: "סבורני כי הדברים שפורסמו בכתבה, לפיהם הוצג התובע כעבריין נהיגה מהמעלה הראשונה, שגרם למותה של חברתו ולפציעתו הקשה וכי מזה 12 שנה נהג ללא רישיון, אכן עלולים ללא ספק להשפילו בעיני הבריות בהדביקם לו אות קלון על גרימת מותו של אדם אחר ולהוביל לכך שישנאוהו עקב פרסום הכתבה (כפי שהתובע טוען לגבי הורי חברתו), יבוזו לו וילעגו לו". בהקשר זה הזכירה השופטת את ההלכה, שלפיה "בקביעה אם יש בדבר הפרסום לשון הרע, אין צורך להוכיח כי כל הפגיעות הפוטנציאליות התקיימו בפועל. די בכך שהתובע יראה כי הדברים הינם אפשריים".
אתנחתא מתודית: כידוע, המבחן להיותו של פרסום משום "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי. השאלה היא האם הפרסום עלול להשפיל אדם בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז, ללעג ולשנאה מצדם. קשה להתווכח עם מי שטוען, כי מלכתחילה היה ברור, שהפרסום אכן מהווה "לשון הרע" אודות כרמי. למקרא פסק-הדין, מתעורר לפיכך חוסר נוחות מהעלאתה של טענה זו על-ידי העיתון הנפוץ במדינה.
ובחזרה לפסק-הדין.
השופטת ביקרה את העיתון על כך שמיהר לפרסם את הכתבה על-סמך מידע ראשוני ובלתי בדוק, שהגיע לידיו. היא קבעה, שהגם שמידע ראשוני זה הגיע ממפקד משטרת התנועה באילת, הרי היה על העיתון לציין, כי מדובר במידע ראשוני, שהתקבל בשלב הראשוני ביותר של חקירת התאונה, ושכרמי עצמו שרוי בחוסר הכרה, ולא ניתן לברר עמו את הדברים. השופטת זקפה לחובתו של העיתון את זאת, שהוא לא הביא לעדות את מפקד משטרת התנועה באילת, ולפיכך לא הוכיח מה בדיוק המידע שהלה מסר לו ועד כמה היה מדובר במידע מספק או מסוייג. היא סיכמה סוגיה זו בקובעה: "לפיכך סבורני כי גירסת הנתבעים עומדת מלכתחילה על כרעי תרנגולת".
בנתחה את טענות ההגנה של הנתבעים ובדחותה את כולן (לזו של "אמת דיברתי" נתייחס להלן), התייחסה השופטת לכך, שהגם שהיה מדובר ב"ידיעה חדשותית", אשר היה חשוב לפרסמה, במסגרת המאבק בתאונות הדרכים, הרי לא היה כל צורך לפרסם את שמותיהם של המעורבים בתאונה. היא קבעה, שהנתבעים הפרו את הוראות תקנון העיתונות המקצועית של מועצת העיתונות בישראל, בכך שלא בדקו, באופן מספק, את נכונותה של הידיעה, והזכירה כי על-פי אותו תקנון, דחיפות הפרסום אינה פוטרת את העיתון מבדיקת נכונות הידיעה. היא הוסיפה וקבעה, כי גם אם ניתן להתייחס למפקד משטרת התנועה באילת כמקור מהימן לידיעה, הרי במיוחד לאור זאת שהמקרה "זעק" לבדיקה נוספת, נוכח הסיכון שאנשים רבים עלולים להיפגע מהפרסום, היה על העיתון לא להסתפק בהסתמכות עליו, אלא היה עליו לפנות אל התובע או אל הוריו כדי לקבל את תגובתם ואל משרד הרישוי על-מנת לבדוק את נכונות הטענה בדבר נהיגה ללא רישיון במשך 12 שנים.
במסגרת דחייתן של כל טענות ההגנה של העיתון, נדחתה גם טענת "אמת דיברתי", שהועלתה על-ידו. העלאתה של טענה זו הייתה תמוהה משהו, במיוחד לאור זאת שהעיתון עצמו פרסם, קודם להעלאתה, תיקון לדברים, שבו הוא הודה כי כרמי לא נהג כלל ברכב בעת התאונה. בקשר לטענה זו הסתמך העיתון על הלכה, שלפיה בחינת אמיתות הפרסום, והעניין הציבורי הטמון בו, צריך שתיעשה בנקודת הזמן של עשיית הפרסום. אלא שהלכה זו אינה מאפשרת שינוי עובדות קיימות. האמת האבסולוטית, גם בעת הפרסום, הייתה זו, שלפיה כרמי לא נהג ברכב בעת התאונה. לצורך הוכחת טענת "אמת דיברתי" אין די לנתבע להוכיח, שבעת הפרסום הוא האמין באמיתותו. לכך מתייחסות הגנות אחרות של החוק.
השופטת זיסקינד דחתה עוד את טענת "ידיעות אחרונות" בדבר גזירה שווה, שיש לגזור מכך, שתביעת לשון הרע, שכרמי הגיש גם נגד "מעריב" בגין פרסום דומה, נדחתה. השופטת ציינה בפסק-הדין, כי הפרסום ב"מעריב" היה אחראי יותר, כי הוא נעשה לאחר שהכתבת הגיעה למקום התאונה ווידאה בעצמה פרטים שונים ולאחר שהיא שוחחה מספר פעמים עם מפקד משטרת התנועה באילת, כי צוין בו במפורש שהפרטים נמסרו על-ידי מפקד משטרת התנועה באילת, וכי נכתב בו, במפורש, שכרמי נפצע בתאונה ושהכרתו לא שבה אליו (ולפיכך לא היה ניתן לקבל את תגובתו לדברים).
גם בהתייחסה לסכום הפיצויים, שיש לפסוק לטובת התובע, דחתה השופטת את טענות הנתבעים, שלפיהן כרמי לא נהנה משם טוב, מאחר שהוא עבריין תנועה ועבריין סמים, שישב בכלא. "הואיל והוכח כי התובע לא היה מעורב כלל ועיקר בתאונה והתנהגותו היתה ללא דופי, העבירות הנ"ל אינן נוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, ולכן אינן מצדיקות הפחתת פיצויים בענייננו".
השופטת אזכרה בפסק-הדין את זאת ש"הנזק איננו מהווה יסוד בעוולה של פרסום לשון הרע. לפיכך גם החבות בפיצויים על-פי חוק זה אינה מותנית בכך שלתובע נגרם נזק, וגם ללא הוכחת נזק הוא זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב, זאת נוכח החזקה כי פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם, גורם לתובע נזק כלשהו." היא זיכתה את כרמי בפיצוי המקסימאלי, שהחוק קובע במקרה של אי-הוכחת נזק, והוסיפה עליו סכום פיצוי נוסף בגין עגמת הנפש, שהיא השתכנעה שנגרמה לו כתוצאה מהפרסום החמור.
מעניין הוא ה"טיפול" שהשופטת הנכבדה העניקה להוראת חוק איסור לשון הרע, המסמיכה את בית-המשפט לפסוק פיצויים בסכום מוגבל, ללא צורך בהוכחת נזק. אף כי במקרה זה ניסה כרמי להוכיח, כי נגרם לו נזק, ואף כי עלה בידו להוכיח, במידה מוגבלת, נזק שכזה, העניקה לו השופטת פיצוי מכוח הוראת החוק, העוסקת בפיצוי ללא הוכחת נזק כלל, והוסיפה עליו סכום, שנאמד על-ידיה, בגין הנזק, שהיא השתכנעה שנגרם לכרמי כתוצאה מן הפרסום. בהקשר זה, מדובר בפסק-דין נוסף על אלה, שבהם מנסים בתי-המשפט לבור את דרכם בנבכי הוראת חוק זו, שהנה חדשה יחסית ושמאז נחקקה נמתחה עליה ביקורת (לרבות על-ידי כותב רשימה זו).
_________________________
המאמר פורסם לראשונה בעיתון "גלובס".
הכותב מתמחה בתביעות לשון הרע ומכהן כיו"ר הוועדה לענייני לשון הרע של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א.
