עשרות דורות ישבו היהודים בניכר, ונפשם התעוותה: בכדי שהעם ישרוד עד לגאולה המיוחלת, הגברים נאלצו לסגל לעצמם מנהגי איפוק בלתי-אנושיים - ובלתי גבריים - מול מעשי אונס, ביזה, התעללות פיזית והשפלה יומיומית קשה שחוו משפחותיהם בידי האוכלוסייה הלא-יהודית. כך נוצרה דמותו של היהודי שהאנטישמים - אבל גם הרצל וחבריו - בזו לו כל כך: הנעבעך שאינו מגן על משפחתו ועל ביתו, ומאפשר לזרים לרמוס את כבודו.
במקביל ובעל כורחה התעוותה גם היהודיה, בת זוגו של הנעבעך. את החלל המנהיגותי שהותיר בעלה מרוט הנוצות, את הכריזמה הגברית שחסרה במשפחה ובקהילה, נאלצה למלא ולהשלים. לצורך כך סיגלה לעצמה לעיתים קרובות כוחנות מוגזמת ומניירות מנופחות וקשות. לי נדמה לפעמים שאני רואה את התכונות האלה בעיניהן של הנשים בתמונות הישנות מהשטעטעלים. ואולי זו הזיה פרטית שלי.
הקריקטורה של הזוג הדיספונקציונלי הזה, של הנעבעך הרכרוכי וה'בלבוסטע' שרודה בו, משתקפת היטב ביצירות התרבות שלנו. היא מופיעה כבר בדמויות גיבורי 'מסעות בנימין השלישי' מאת אבי הספרות היהודית המודרנית, מנדלי מוכר ספרים (ובמיוחד בדמותו של 'סנדריל האישה' חגור הסינר, אשר אשתו "היתה מטלת עליו אימה ומחלקת לו פעמים מכות") וגם בסרטיו של וודי אלן, במחזותיו של חנוך לוין, בסדרות קומיות כמו 'סיינפלד' ובאינספור הבדיחות על פולניות שכולנו מכירים. כן, זה מצחיק, אבל בעצם - כפי שזועק פורטנוי, גיבור ספרו הקלאסי של פיליפ רות', כשהוא נזכר באיומי הסכין של אמו המסרסת - זה לא מצחיק בכלל. זה מעיק ומציק, זה משפיל וחונק ובלתי נסבל. זה פולני, וזה גם חולני.
עם נתוני פתיחה כאלה, לא פלא שכאשר האידיאולוגיה הפמיניסטית הרדיקלית הגיעה לישראל בשנות ה-1980, היא מצאה כאן אוכלוסייה שגמעה אותה בשקיקה ויישמה אותה בכישרון גדול. אז דרך כוכבה של קבוצת הקומיסריות שמכתיבות לנו כבר עשרים שנה מה מותר ומה אסור לומר, מה 'מבזה נשים' ולפיכך שייך לתחום הפלילי, ומה בסך הכל משפיל גברים ולכן הוא רצוי ואף משעשע. פירסומת לבירה עם גברים שמשכנעים חבר שלהם 'לדפוק ולזרוק' בחורות - פסולה לשידור. פירסומת לקפה נמס שמראה בחורה סוגרת מיטה מתקפלת על החבר שלה - זו בסך הכל דאחקה. וכך הלאה.
אם היה מדובר רק בצנזורה - מילא. אבל תסמונת האשה השליטה והגבר הנרצע באה לידי ביטוי גם בפעילותן של זרועות הממשל ואכיפת החוק. למדינת ישראל יש היום את חוקי ההטרדה המינית הקיצוניים והנוקשים ביותר בעולם. התובעות של הפרקליטות מקדישות את מיטב מרצן להגשת כתבי אישום נגד גברים החשודים בעבירות נגד נשים: מספר הכלואים בגין אלימות במשפחה ועבירות מין עלה ב-450 אחוזים בעשור האחרון והם מהווים היום כרבע מכלל אוכלוסיית האסירים הפליליים - אחוז שאין לו אח ורע במדינות אחרות. בהנחה שהסניגורית הציבורית הארצית לא שיקרה כאשר אמרה שרבים מאסירים האלה חפים מכל פשע, מדובר כאן בהתעללות מזעזעת של המדינה באלפי אזרחים תמימים.
אחזקתו של מנגנון הטרור המגדרי הזה מחייבת שליטה רציפה בתכני התקשורת ותגובה קשה נגד מסרים שאינם מעריצי-נשים די הצורך. לפני מספר שבועות ערכו הקומיסריות 'שימוע' במועצת ערוץ 2 לסדרת הריאליטי של ערוץ 10, 'הדוגמניות', ואיימו בסנקציות ובחרמות. הסדרה 'מחפיצה' נשים, זעקו, ולפיכך מעודדת הטרדה מינית. לבסוף נתבשרנו על פשרה: שעת שידור הסדרה הוזזה והפרקים ילוו בשקופיות הסתייגות לפני שידורם ובהטפות פמיניסטיות בסופם.
בואו נאמר את האמת: מי ש'מחפיץ' נשים בעולם שלנו זה הנשים עצמן, ולא הגברים. מיליארדי נשים ממשיכות גם עתה, 35 שנה אחרי הפגנות שריפת החזיות המפורסמות, לעשות שימוש בחזיות - ותחתוני חוטיני ומלמלה, ומה לא - ומשקיעות שעות ארוכות מדי יום במלאכת האיפור, בצריכת אופנה, בבחירה והתאמה של בגדים, בהתבשמות, בעשיית ציפורניים, במריטת גבות, בסידור השיער וצביעתו, בשיזוף קפדני, במריחת קרמים, בהתמסרות לטיפולי עור וניתוחים פלסטיים ובהתעמקות במגזינים המייעצים להן כיצד להשתמש ביופי ובסקס בכדי למשוך ולתמרן את המין השני.
מרבית הנשים אוהבות להיות יפות. זה בדמן ובנפשן, וזה חשוב להן בצורה אחרת לגמרי מכפי שלגברים חשוב להיות יפים. ואף אם לא נעים להודות בכך, יש בזה גם הגיון כלכלי: הדרך אל חיי רווחה כרוכה גם היום, עבור מרבית הנשים, בניצול העובדה שבני המין הגברי נמשכים אליהן, מתאהבים בהן ומוכנים - מבקשים אפילו - לזון ולפרנס אותן.
הרבה יותר משביבי נתניהו אחראי למצבן של הנשים העניות, אחראיות למצב הזה הפמיניסטיות עצמן. הן הרי אלה שהטיפו במשך שנות דור נגד מוסד הנישואין והעבירו חוקים המעודדים נשים להתגרש מבעליהן. והנה הגיעו שנים קשות: המדינה כבר לא יכולה להרשות לעצמה לחלק קיצבאות נדיבות לגרושות, ופתאום אנו קוראים בעיתון על אמהות יחידניות שבוזזות סופרמרקטים ויורדות לזנות בשביל להאכיל את ילדיהן. לפני שהן באות בטענות אל הממסד הגברי, הנשים המסכנות האלה צריכות לדפוק על דלתותיהן של שלי יחימוביץ', מרב מיכאלי וורדה ('תזרקי אותו') רזיאל-ויזלטיר, שמכרו להן לוקשים דמגוגיים ובנו קריירות על גבן.
זכותו של אדם לנצל את היופי שלו בכדי להתקדם בחיים, וזכותו לעשות מעצמו צחוק תוך כדי זה. אם ליצנים בקרקס, בדרנים, ואפילו מר נתניהו בעצמו עושים זאת, גם לדוגמניות בפוטנציה מותר. כפי שבארה"ב לא חשב איש לצנזר את הסידרה של טיירה בנקס, עליה מבוססת 'הדוגמניות', גם בישראל צריך לתת לתוכנית הזאת לחיות, בלי הצקות. אם הבנות רוצות להיות דוגמניות, שיהיו דוגמניות. ואם הבנים נהנים מזה - פאקינג תנו לנו ליהנות.
הגברים במדינה הזאת מתעוררים, והשינוי מתקרב. גם נשים רבות מזדהות איתנו ונלחמות לצידנו. עוד נזכה לראות את בילי מוסקונה לרמן בחולצה צבעונית, וזהבה גלאון תלמד לחייך בלי להיראות כאילו שזה כואב לה. יחד נביא את היום הזה.
________________________
גיל רונן הוא פעיל זכויות גברים ומשתתף קבוע בפורום 'מקשיבים לגברים'.
קישורים: 1. בתמונות הישנות מהשטעטלים:
[קישור] 2. 'מסעות בנימין השלישי':
[קישור] 3. שהסניגורית הציבורית הארצית לא שיקרה:
[קישור] 4. 'מקשיבים לגברים'
[קישור]