האם היתה פעם ישראל אחרת? לפחות בשירים זה נשמע כך - משנות הששים ומשנות ה-50'. למשל, שיר קסום של גאולה גיל מסביבות 1962:
"הגבעות הכחולות"
www.michael-sharon.com/tak/gvaot.mp3 תום, טוהר ויופי. ואומץ - בדומה, עם צעיר והרואי שצעיריו אהובים ונערצים (בפרט על ידי נערות רעננות) בכל מקום במערב אירופה (כמה שונה מהיום...). עולם חדש-אמיץ.
ועוד שיר נפלא מאותה תקופה:
www.michael-sharon.com/tak/kahalom.mp3 ושיר אחר של גאולה גיל מסביבות 1965 (בביצוע מאוחר)
www.michael-sharon.com/fl.mp3 שירים אלה הולחנו על ידי דובי זלצר.
והיה, מתחילת שנות ה-50' אולי השיר הישראלי היפה ביותר המוכר לי -
סתיו בחלונות
מילים ולחן: אמיתי נאמן
זוהר שמש עלה בהרים
ונשק לטללים ולשלף.
שם ניצבתי מחריש, נעמה השתיקה
ממאות של צלילים גם מאלף.
סתיו בחלונות ובלבבי,
לו רק לא נתתי לו ללכת.
פעם החמה זרחה גם לי,
ועתה נותרנו בשלכת.
צחקו השדה והגן,
גם צחוקנו גולגל עם שמיים.
נהרו ההדים וחייכו ההרים,
עת נשאת אותי על כפיים.
ולפתע נותרתי לבד,
כי הלכת ומאום לא אמרת.
עוד חיכיתי לשוא
בלילות ארוכים,
אך אתה מעולם לא חזרת.
ניסיתי לשווא להתחקות אחר הזמרת הניפלאה ששרה את השיר הנוגה והמופלא הזה, עד שהלילה התברר לי בחיפוש ב"גוגל" שהזמרת היא שולמית לבנת שהוחרמה שנים רבות, עקב זיקתה ללח"י ולאצ"ל, וזכתה לכינוי "זמרת המחתרות". היא אגב אימה של שרת החינוך לימור ליבנת, ומנהלת המדרשה הלאומית.
www.tam.co.il/31_12_2004/magazin2.htm ובני ברמן מתחילת שנות ה-60'. נוסח עברי נעמי שמר. ו"המהפכה", בין היתר.
www.michael-sharon.com/tak/brit.mp3 וגם בעלת בריתנו האסטרטגית באותה תקופה היתה אחרת. הנה שיר מאז בשפת אותו בן ברית, של קבוצת זמרים מאד אהובה:
www.michael-sharon.com/tak/lilas.mp3 והיתה אז גם מעין רוח רינסנס של מלודיות קסומות המלוות רומנטיקה ניפלאה של חופש ואומץ באנגלייה. למשל ה-Seekers
www.michael-sharon.com/tak/another.mp3 www.michael-sharon.com/tak/morning.mp3 ומבעד לבלדות מרטיטות הלב - לעיתים עד דמע - בקסם של אהבה טהורה ואמיתית ונאמנה עד כלות מהמאות שעברו באיים הבריטיים, מתחילה להפציע רוח אחרת, משנה עולם, למשל ג'ואן באאז -
www.michael-sharon.com/tak/riley.mp3 העולם במערב היה אז בדומה עולם חדש-אמיץ, רענן וטהור יותר, וכך ארצנו. או שלפחות כך מצלצלים הדברים בראי השירים.
אלא שכיום, בצוק העיתים ולמרבה הדאבה, אולי מתאים דווקא השיר הבא. שיר שכזה, שבעל כורחו האדם תוהה האם לא ראוי להלחינו לכדי פיזמון עממי מקאברי. פזמון שכזה שיושר בגרונות ניחרים על-ידי המונים זועמים, החשים מרומים נוכח החזון ושיברו, המונים מתוסכלים ומנוכרים, חלקם רעבים ובבטנים צבות. האם ההבטחה הגדולה שבקה חיים וכל מה שנותר זה המחאה והניכור? שכן הניכור - שהינו אמירת "לא" לנסיבות, נותר לפעמים הדרך היחידה למנוע שבירה, התפוררות פנימית וקריסת הרצון וכוחות הנפש.
הארבה והתליין
והארבה היגיע, הדברים קצת יגעים,
אך בגדול כל בני-אנוש תקועים,
במעט רסס נפזר חגב סורר,
רק מה, שרויים חיינו בעסק-ביש צורר,
מלאך המוות עם חרמשו קצת מזורר
ומייד החשק לחיים לו מתעורר -
אך לחש-כחש הבשר קצת מצמרר.
אז לפחות ננסה שיד-מחמד לא תיגדם,
שאיזה רגל לה לא תיקטם,
שמוחנו שפי לא יותז,
שאף אשך ממרבצו שם לא יוזז
שדם רותח בבעבוע לא יוקז
שעין לה לא תשפך -
וכך, עלי-יקום נוסיף קצת לגחך -
בשביל שהתליין אותנו יברך.
בשעת מישמוש צוואר מהיר,
הגוף בוהק, מלוא בריאות מגיר,
רק כבד משמן הוא הישבן,
מהדק החבל סביב פנים עוטי לבן,
והלשון לה תשתרבב -
עולם כמנהגו עדיין מסתובב.
כן, דומה והיתה פעם ישראל אחרת, היה חזון אחר, היתה רוח אחרת - מחיה נפש, רעננה ומשב הבטחה לחיים ראויים ונכונים.
אבל "איפוא אותה ארץ?" כמו ששאלה נעמי שמר בשירה "אומרים, ישנה ארץ".
נכון אומנם שלהיות אז "שחור דפוק" היה דבר רע מאד. וזמר מזרחי - הס מלהזכיר. והתרבות היתה "מאושכנזת" לחלוטין, אמנם קרתנית משהו לעיתים, כפי שהשתקף למשל בפיליטונים ובפזמונים העממיים של אז ("שיהיה ברור בחתונה שבעלי הוא מהנדס ואני היא אשת מהנדס... ושיתנו רבע-עוף, כן?"..; "טיטינה הוי טיטינה, מה רע בפלשתינה" - כאילו של"פלשתינה" לא עלו גם יחיה ורומיה ששוכנו בדימונה ובירוחם ולא ברמת אביב) אך דברים רבים נידחקו אז מתחת לפני השטח בבחינת "בל יראה ובל ישמע". והיה גם שילטון החושך של איסר הראל בחסות "הזקן", וגם דיקטטורה של הפנקס האדום כאשר אלה שלא מאנ"ש התקשו להשיג עבודה בהתאם לכישוריהם. והיה גם ממשל צבאי בגבולות הקו הירוק.
אבל השירים היו אז יפים כל כך, ולהיות ישראלי באירופה היה מקור גאווה... היתה אז מעין הבטחה למציאות אחרת, טהורה, יפה, ואף כזו של רווחה לכל (פרס: "מכונית לכל פועל"... "שוויצריה שניה"... כאשר התוצר גדל ב-9 אחוז לשנה (אמנם במידה רבה עקב קבלת 3 ביליון מרק ויותר פיצויים מגרמנייה). דומה שכיום גם האשליות ניטלו מאיתנו - אותם אשליות ותקוות שזרו השירים הקסומים אודות הגבעות הכחולות - ואנו חיים כיום עם האבסורד במלוא שרירותיותו המדכאת.
