במשך שנים למדו היהודים לעבור ממקום למקום ולבנות את ביתם מחדש בשנית ובשלישית ושום אסון לא קרה.
אבא שלי למשל עבר מרוסיה לרומניה משם עבר לנהריה ומשם לקרית חיים, עבד שנתיים בנמל חיפה התחתן עם אמא שלי ועלו ב-1943 עם חבורת נערים להקים את קיבוץ ניר-עם שבנגב. שם בילו במלחמת השחרור. הסתיימה המלחמה והם כבר נושאים עמם שלושה ילדים, עברו הורי והקימו משק חקלאי במושב אורות בסמוך למושב באר-טוביה, שם חיינו באושר ארבע שנים. כעבור ארבע שנים שבו אבי ואימי וחזרו לקיבוץ ניר-עם.
אנחנו הבנים, המשכנו להתגלגל במקומות הרבה בארץ ובעולם בדומה לבני ישראל כולם. אני עצמי כבר שתלתי וטיפחתי דשא (לאו דווקא כגנן) בארבעה מקומות שונים בארץ - ממנו נהנים עכשיו אנשים אחרים - והעולם לא נחרב.
בני ישראל יודעים לעבור ולנדוד ממקום למקום ולבנותו מחדש בקלות רבה וכנראה גם בלי טראומות מיוחדות - סגולה חיונית שכזאת בה ניחנו.
הרבה ילדים שנולדו וגדלו במשך שנים בעיר או בכפר מסוים לא גרים שם יותר - עברו למקומות אחרים, הן בארץ והן בעולם כולו - תכונת אופי שכזאת - יכולת הסתגלות שנולדנו איתה.
אנשים עוברים ממקום מגורים אחד למקום מגורים אחר בלי קשיים. עוברים בעקבות העבודה, הולכים אחרי האהבה, נמלטים ממריבה, מכישלון.
האסון לא כל כך גדול - לפעמים זאת בכלל הזדמנות חדשה לפריחה נוספת.
אבל גוש קטיף זה משהו אחר. שם מעבר למקום חדש זה שם זה "מאבק", זה "טראומה", זאת "עקירה משורש", זה "נטישת נחלת אבות".
מה זה השטויות האלה? אברהם אבינו נע ונד ועבר ממקום למקום בארץ ובחו"ל ולא קרה לו כלום. יעקב ובניו נדדו ועברו בארץ ואף ירדו מצרימה וחזרו ועלו משם ושום אסון לא התרחש. אז למה לילל ולקונן נוראות כאשר עוברים מעזה לניצנים? מה קרה? יהיה לכם בית חדש, תקבלו פיצויים, תקבלו חממות חדשות, אף אחד לא זורק אתכם לים.
הגזמנו לגמרי עם כל הפינוי הזה. אנשים עוברים ממקום למקום כל הזמן - מחפשים הזדמנויות חדשות, אויר צלול יותר, מתרחקים מאהבות שפג תוקפן - ואף אחד לא ממש מצליח למות מזה. זה טבע העולם.
טוב יעשו גם העיתונים וגם העיתונאים אם יחזירו נושא "הפינוי" לפרופורציות רגועות יותר - יקטינו מפלס הנהי והבכי הכרוך במעבר של חמישים קילומטר לכאן או לשם.
בעוד שנה אף אחד לא יזכור במה היה מדובר כמו שאף אחד לא ממש זוכר את פינוי סיני או ימית או לבנון. אלה פרשיות שצצות לכמה רגעים "הסטורים" - קמלות וכבות אל קפלי עיתונים ישנים שמתים
עם הדי הזיכרונות.
