מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, פרסם מאמר חדש, שכותרתו היא: "האם ישראל רוצה בשלום?". כותרת כזו מבהירה מיניה-וביה כי לדעת שוקן התשובה שלילית.
עיקר זעמו יצא על החוק המונע הבאת בני-זוג "פלשתינים" לישראל, ע"י בני-זוגם אזרחי המדינה, והוא רואה בחוק זה קיפוח משווע. דרישתו התקיפה היא מתן שוויון מלא לאזרחים הערבים. אומנם הוא קורא באותו מאמר עצמו, וחוזר וקורא, לשמירה על רוב יהודי, ושכלי קצר מלהבין כיצד מתיישבות שאיפת הממשלה ופעולתה לשמירה על רוב יהודי, עם שוויון לערבים, הואיל ובכך מבהירה הממשלה כי יהודים נחשבים ורצויים בעיניה יותר מערבים, וממילא האי-שוויון מובנה בעצם חקיקתו של חוק השבות, אשר אפילו מר שוקן אינו קורא לבטלו.
על-פי חוק השבות, בן-דודי היהודי המתגורר בחו"ל רשאי לבוא לכאן ולקבל אזרחות ישראלית ככל שיחפוץ, ואף יקבל "סל קליטה" או סיוע ממשלתי אחר, ואילו בן-דודו הערבי של אחמד מטייבה ידחה ולא יזכה בזכות כזו. לדעת יהודים כמוני, חוק השבות ומדינת ישראל תלויים זה בזה ומעניקים חיים זה לזה: קיומו של האחד תלוי בהמשך קיומו של האחר, ובחדול האחד מלהתקיים יעלם גם משנהו.
שוקן אינו מתעלם מהחוקים שנחקקו לאחרונה בהולנד ובדנמרק, שתי מדינות שגם הוא רואה כמתקדמות מאוד, נגד הבאת בני-זוג שהתחתנו עם אזרחיהן. חוקים אלה נועדו בבירור לבלום את ההגירה הזרה, בעיקר של מוסלמים, למדינות אלו שהפכו זה-מכבר לכמעט ערביות ומוסלמיות. אך שוקן אינו מקבל את התקדים הצפון-אירופי הזה, המוכיח כי בני-אדם נורמליים, שלא כיהודים הישראלים, יודעים היטב היכן נגמר הטימטום והיכן מתחיל השכל הישר, כאשר הגיעו מים עד נפש בשמירה על הנאורות-ללא-קץ.
כחיסון בפני השפעתו הרעה של התקדים ההולנדי-דני הזה, קובע שוקן כי לישראל יש משימה: שלום בין העמים. והוא שואל: מה יותר שלום מאלפי סטודנטים מצריים, ירדניים ופלשתיניים באוניברסיטאות שלנו, ומאלפי סטודנטים ישראליים באוניברסיטאות ערביות?. ומאחר שמר שוקן יודע את עובדות החיים, הוא מבין את התוצאה הברורה של נהירת צעירים וצעירות מכאן ולכאן, ולכן מוסיף: מה יותר שלום מנישואים בין צעירים ישראליים, יהודים כערבים, ובין צעירים מהמדינות השכנות ומפלשתין?. מר שוקן אינו טורח להתייחס לשאלה המתבקשת, בדבר המרת הדת, שתידרש ללא שום ספק מאחד מבני-הזוג בכל נישואים כאלה.
מעניינת העובדה, שהמדינות הנאורות - הולנד ודנמרק, לא ראו את תפקידן הנשגב ביצירת סלט הולנדי-דני-נוצרי-מוסלמי כמו זה ששוקן ממליץ לנו לבחוש כאן, ואף לא סברו כי תפקידם הוא השכנת שלום בין העמים (מדוע אנו כן והם לאו?). שבחים למאמרו זה קיבל שוקן מאורי אבנרי, שהצטרף למגיבים וקבע כי "אין תקומה בציונות" וכי אנו זקוקים לזהות חדשה, יהודית-ערבית. כמומחה להקמת עמים חדשים, בעיקר העם הפלשתיני שלא היה ולא נברא, והוא סניגורו הנלהב בינינו זה עשרות שנים ומעודד בגלוי את מחבליו גם בשעת לחימה נגדנו. אורי אבנרי יודע במה מדובר.
אין לי מענה ליהודי, הרואה את משוש חייו ואת פסגת שאיפותיו בנישואי תערובת בין אלפי יהודים לאלפי ערבים, משני המינים, ואינני מסוגל ליישב את שאיפתו המוצהרת לרוב יהודי עם כמיהתו לזרימת אלפי סטודנטים ערביים הנה, שיתחתנו עם בנותינו. יתכן שפסיכיאטר לא ימצא כל בעיה רפואית-אישית אצל האדונים שוקן, אבנרי וחבריהם-לדיעה, אך שגעונם הפוליטי הוא כזה שכל ילד מבחין בו, כפי שכל ילד מבין כי אדם המהלך ברחוב וקורא "קוקוריקו" הוא מופרע בנפשו.
עם זאת, לכל המייחלים לשוויון יהודי-ערבי בישראל, לצד כמיהתם לרוב יהודי, אציג שאלה: האם דרישת השוויון הזו פירושה הוא מה שמשתמע ממנה ללא שום ספק, דהיינו: כי לילד ערבי הנולד בישראל יהיו בדיוק אותם הסיכויים כמו לילד יהודי, אם יהיו שניהם בעלי כישורים שכליים ונפשיים מתאימים וזהים, להתמנות לכל תפקיד - כל תפקיד! - לרבות ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש שב"כ, ראש המוסד, ראש אמ"ן וכיוצא באלה?. הצגתה של דרישת השוויון, גם בנסיבות העכשוויות של יחסי האהבה העמוקים שבינינו ובין הערבים, מחייבת תשובה חיובית לחלוטין לשאלה זו, ללא שום כחכוחי-גרון ושיעולים. כל סטיה קטנה ממתן תשובה חיובית לשאלה זו, פירושה הוא כי המשיב אינו מתכוון לשוויון מלא וכי השוויון ימתין בינתיים, כנראה עד בוא המשיח.
זוהי השאלה הנוקבת ביותר שיש להציג לכל דורשי השוויון לערבים בישראל, שרובם, לצד היותם צבועים ומתחסדים, לא חשבו די הצורך על משמעות דרישתם. הבה נראה כיצד, למשל, משיב לשאלה זו השר אופיר פינס, שבידיו רבים ממפתחות השוויון במדינת ישראל, בתוקף תפקידו. מאחר שמר פינס כבר מינה ערבי לשמש כמנכ"ל משרדו, ובתוך כך ציין את שאיפתו העמוקה לשוויון מלא, הבה ישיב לשאלה זו תשובה מלאה, כנה ובעיקר אינטליגנטית. בעצם, גם מר עמוס שוקן מוזמן להשיב, למען חלק גדול מקוראיו, המגרדים בראשיהם במבוכה למקרא הגיגיו האחרונים.